ציפורן אדומה. פרק 39.

פרק 39:
כולם השפילו את מבטם. אנג הלך לאכול קצת שלוליות של מים שהיו בשטח. כמה הביטו בי בחוסר אונים וברחמניות. הרגשתי שאני רוצה להיעלם משם. ניילה הסתכלה עליי בחיוך ניצחון. אני רק הסתכלתי על האדמה האפורה, מבטון.
"אני.." אמרתי לבסוף, "אני אלך, אכבד את ההלוויה של פלס." יצאתי מהמקום.
זרקתי מבט אחרון על הקהל, שהתחיל להתלחשש במה שקרה הרגע. הבטתי גם בניילה, הולכת מההלוויה אחריי.
"מה את רוצה עכשיו?" שאלתי באומללות.
"אני רוצה למלא את תפקידי. את חושבת שבאתי סתם להלוויה?" הבנתי את הרמז. הוצאתי את החרב מכיסי. כך גם ניילה, אך חרב מכסף.
"אני רוצה להרוג אותך.." לחשתי.
"אני רוצה להרוג אותך בחזרה." השיבה לי ניילה.
קפצתי עלייה. במהירות החרב היה על גרונה. הייתי שנייה מלהרוג אותה, אך היא לפתע הטתה אותי בחוזקה לרצפה, מנסה לנשום אחרי החניקה.
היא שרטה לי את היד. ירדו לי כמה טיפות של דם, אבל לא היה אכפת לי. רק ההרג של ניילה היה מול העיניים. הרגשתי שהיא בחיים לא תהייה חברה שלי, גם אם תעשה את השינוי הכי גדול.
ניסיתי להתקרב לבטנה, אבל היא חסמה אותי. עיניה הראו תמימות, אך גם רוע. הרגשתי מבולבלת.
אך זה לא נתן לי לוותר. שרטתי לה בקצת את הרגל. לא כמו השריטה הגדולה שהיא שרטה לי ביד.
היא התעלמה מזה והמשיכה להילחם בי. זה היה ניראה בלי סוף. הרגשתי מלאת פצעים מכל הכיוונים. הייתי על סף וויתור. אך כל פעם שחשבתי על ההשפלה שעברתי, התקוממתי מחדש.
גם היה ניראה שהיא על סף ויתור, אך עם אש בעיניים. כשהיא התחילה להרגיש ממש רע, ראיתי שהיא הופכת לזאב. שעריה התעצמו יחדיו והפכו לפרווה, אוזנייה הפכו לבולטות ושעירות, עיניה הפכו לשחורות והיא גדלה בגדול. פצעיה נעלמו מגופה, רוב הסיכויים שהפרווה הסתירה.
לא יכולתי להילחם עם זאב. זה היה בלתי אפשרי. היא התנהגה כמו אריה, מנסה לטרוף אותי חייה.
היא קרעה את בגדי וכבר הרגשתי את המבוכה משתלטת עליי. אף אחד לא ראה אותי, אבל כשמתחילים לראות דברים פנימיים, זה בהחלט לא נעים. הכי גרוע שלא הצלחתי לפצוע אותה. כל פעם ששרטתי זה היה ניראה כל כך רגיל. בשבילה זה היה ניראה כמו טפיל שמזיק, השריטה הזאת.
כבר הבנתי הכול וידעתי שלא אנצח. הכנסתי את חרבי לכיס, ונפלתי על הרצפה בתשישות.
"ניצחת.." יללתי.
"ידעתי שלא תצליחי." ניילה צחקה וחזרה לצורתה המקורית. גם היא הכניסה את החרבות.
"למה את מחכה? תהרגי אותי." רציתי כבר למות.
"למה להרוג אותך? אני רציתי שתבואי איתי כאסירה." היא אמרה ואזקה את ידיי. מהאזיקים האלה לא יכולתי להשתחרר.
"אני יכולה להרוג אותך, אבל אני מעדיפה שהשומר ידע מה לעשות איתך."
"למה את עושה את זה ?" שאלתי לפתע אחרי שהתקוממתי והבטתי בעיניה.
"אמרתי שלא אגיד לך, לושס," היא אמרה והתחילה להרגיש לא נוח.
"תעני." אמרתי והרגשתי השתחררות באזיקים. אך החלטתי לא להראות את זה.
"למה שאעשה זאת?"
"כי את חייבת לי. אולי הצלת אותי המון פעמיים, אבל אני נלחמתי איתך. אני הייתי איתך כל הזמן הזה ותקעת לי סכין בגב."
"צודקת. אבל זה קורה לכל אחד. לכולם תוקעים בסוף סכין בגב." היה ניראה שניילה נזכרת בזיכרונות קשים, הגורמים לעיניה לסחוט דמעות.
"תספרי לי. תורידי את האבן הזאת מהלב. לפחות אם את רוצה להרוג אותי, בלי רגשות אשם."
"אני לא רוצה להרוג אותך לושס." היא נראתה כנה ביותר, אך היה קשה לי להאמין.
"את.. אמרת.."
"אמרתי. נכון. זה היה רק בשביל שתלחשי. הלב הוא החולשה של כל אחד. אין לב מאבן ואין לב סמרטוט." היא הודתה באמת והוסיפה לאחר מכן, "כולכם הייתם שונאי זאבים, נכון?"הופתעתי מהשאלה.
"לא. אין לי מושג על מה את מדברת." השבתי.
"כמו שסאקויה אמרה, 'אין לסמוך על זאבים. "היא אמרה והרגשתי איך דמעותיה עלו מחדש, "זה לא הופר. זה לא הופר. מה עשיתי לכם? אני רוצה לדעת."
"אה, לא יודעת, בגדת בנו? היית גורם למוות של פלס?"
"כולם יודעים שיוונים הם שונאי זאב."
"מה? רק בגלל שפלס באה מיוון את אומרת את זה? את בעצמך גזענית."
"כי אני יודעת. לימדו אותם מגיל קטן לדעת שזאבים הם הדבר הכי מכוער שקיים. ראיתי בעיניה של פלס פחד גדול ממני, היא חשבה שאני מגעילה. היא חשבה שאבגוד בכולם וצדקה."
"למה את עושה את זה? למה לא הוכחת שזאבים אמינים ועשית את ההפך?" התחלתי לחקור.
"כי זאוס היה המניע לכול." הופתעתי לגמרי. "הוא הפיץ את השמועות המגעילות האלה. אחרי שגיליתי את האמת הכואבת לא יכולתי לשרת אותו. לא יכולתי להילחם בשבילו. להילחם בשביל יצור כזה.."
"איך את יודעת?" לא האמנתי למשמע אוזניי.
"כי יש הוכחות. הוכחות שזאוס פרסם הכול. אין לי פה את ההוכחות, אבל כשהייה לי אני מבטיחה לך שאראה לך. השומר הכי מבין את הזאבים. הם בני מינו. הוא מכבד אותנו כאילו אנחנו בני מלכותו. לושס, מטבעך כבר לשנוא זאבים. זה עדיין לא התפתח אצלך, כי גילית בגיל צעיר את זה ולא נולדת ביוון, אבל עוד מעט זאוס יבוא ויעשה מצגת על איך שבגדתי בכולם. על איך שמקס היה מגעיל. אני בטוחה שזאוס לא הופתע כששמע שמקס בוגד. הוא ידע שגילה את האמת. חבל לושס, שאת בת של הרמס, בת של אל יווני שונא זאבים. את בת של אחת ה-ידידים של זאוס, ברור שגם את תשנאי זאבים בקרוב. אני מצטערת, אבל בשבילי את אויבת."
לא יודעת איך, אבל האמנתי לכל מילה שלה. הקול הצרוד שלה, העיניים האדומות, הפנים שהביעו הבעה עצובה. פשוט זה לא יכול להיות משחק. פשוט לא.
"אני.. לא מאמינה." הרגשתי עלובה לגמרי.
"עכשיו בואי איתי, לפני שהשומר ידע שגיליתי לך." אמרה ניילה והחזיקה בידי. היא ראתה ששוחררתי אך לא אמרה דבר.
לקחנו את אנג שיסחב אותנו, והמשכנו לשביל האבק המחליא.