כשהוא ישב שם.

כשהוא ישב שם, היא ישבה שותקת.
הוא לא שם לב לדרך שבה היא הביטה בו, חוקרת כל תו ותו בפניו, נזהרת שאף אחד לא יבחין, שאף אחד לא ישים לב.

היא ישבה שם, שותקת. מעבירה את עינייה על שפתיו המלאות, נושכת את שפתה שלה, הוא כל כך יפה.
היא רצתה להתבונן בעיניו, להביט בלי להפסיק, זה כמו מערבולת שברגע שאתה נקלע אליה, הסיכויים לצאת הם אפסיים. היא מכורה אליו, הוא הסם שלה.

הוא ישב שם מכונס בעצמו עם הנייד שלו,   היא לא ידעה מה הוא עושה, אם הוא באינטרנט, או משחק, או שהוא כותב…מדבר עם מישהי אחרת, המחשבה הזאת אכלה אותה.
היא התבוננה בו, יודעת שהוא אסור, האהבה שלהם אסורה, היא כל כך רצתה שהוא יהיה שלה אבל ההגיון הבריא לא איפשר לה להכאיב לעצמה, בכך שהיא תיהיה איתו.
וכשהלב נלחם נגד השכל, זה קרב דמים, אין מנוחה לרגע, אלא רק לכמה שניות כדי לקחת עוד נשימה. כשאחד למעלה השני למטה וההפך, אין מנצחים ואין מפסידים.

והיא יושבת שם והמרחק בינהם לא עולה על שתי מטרים, כאילו לועג לה על זה שלא משנה כמה יהיו קרובים פיזית, היא לעולם לא תוכל להושיט את ידה אל ליבו ולגעת, וכל החברים מסביב צוחקים ומדברים, אך שום דבר לא משנה לה, הוא כל עולמה.

והתת מודע שלה לא מספיק לרדות בה, היא יודעת שזהו השלב שהמוח מנסה להתרומם מהשפל, והיא כועסת על עצמה שהיא מאפשרת לעצמה לנדוד אל אשר היא חושקת, אבל ככל שעובר הזמן זה נראה לה כל כך קשה להפסיק,
כי רק כשהרפתה ממנו, היא הבינה כמה היא אוהבת,
זה כמו שמחכים כל כך הרבה לחורף, אך שהוא מגיע והגשם והקור חודרים לעצמותיך רק אז אתה מתגעגע לשמש, וקורא לקרניה שתחמם אותך.

ובדיוק שהשכל הצליח להשתלט על הלב בדיוק כשהיא הסיטה את מבטה, הוא פנה אליה ועינייה חזרו במהירות הבזק אל המקום אשר היו שם קודם שעות ארוכות.
היא הביטה בעיניו, והרגישה מסוחררת, מנותקת מכל העולם.
היא הצליחה להבחין בזווית עיניה בכל האנשים אשר מדברים בקולי קולות אך היא שמעה רק זמזומים עמומים, וקולו של עולמה נשמע חזק וחד למרות שמרחק מה הפריד ביניהם.

אם הוא היה יודע, אם מישהו מהיושבים שם היה יודע מה עובר על הלב שלה, אם מישהו היה יודע מה היא מרגישה כלפיו, הוא לא היה יכול להגדיר את העוצמות שהוא היה חש בהן.
והיא צריכה לסחוב הכל על עצמה, אף אחד לא ידע את זה חוץ ממנה, ולאהוב אותו היה קשה, לאהוב אותו היה עול,
וכשהיא הביטה בעיניו הרגישה שהעול כבד פי שתיים.
זה כמו להיכנס עם תיק לתוך נהר, ולהרגיש איך הוא נעשה כבד יותר.

הוא חייך, אליה ועיניו נצצו מהאורות בחוץ, ולרגע הייתה כמעט בטוחה שהוא יודע,
יודע מה עובר עליה.