עיניים בחשכה-פרק 1
אני זוכרת שהוא נגע בידי, ליטף אותי בידו הרכה, היד שלא הרפתה ממני לעולם.
היד שייצבה אותי שהיה לי קשה, היד שליטפה את שערי, היד שהייתי מזהה בכל מקום.
הוא עזב. לנצח. היד שפעם נגעה בי עכשיו רופפת ובלי דופק, היד שפעם ליטפה אותי…
דוממת לתמיד. איך הוא עשה את זה לעצמו? למה הוא נתן לי להיות לבד? למה הוא ציפה שאני אתגבר על זה… למה?? למה עכשיו אני בוכה ומאוכזבת, למה אני כועסת עליו? למה הוא עשה את זה לעצמו. למה אני צריכה לראות אותו, נקבר באדמה, עם פנים חיוורות ועיניים עצומות, שפעם היו פקוחות לרווחה, תמיד. בעניין ובקשבה. הוא אף פעם לא הקשיב לילדים שהשפילו אותו, העליבו אותו… אולי בחיים לא סיפר לי על כך. אבל שהוא עשה את זה… הבנתי שהיה לו קשה. ואני לא הייתי שם כדי לעזור, לתת יד תומכת, אוזן קשבת. ואתה מתת לי בידיים. קשה לי. בבקשה תעזור לי. אני חושבת שבלעדייך אין לי כלום. אימא שואלת אותי אם קורה לי משהו, אבל אני כל כך מסוחררת בכדי לענות לה. קשה לי. אני רוצה למות. אני רוצה להיות אתך תמיד. אפילו בגן עדן. כשהגענו הביתה אחרי ההלוויה עשיתי את זה. הרגתי את עצמי. זה לא כאב, לא מספיק בשביל לגרום לי לעצור. אני רוצה להיות אתך, תמיד ביד שליטפה אותי תמיד. אבל מה שכאב לי יותר מכל, זה שהתעוררתי בבית החולים, שבורה, ובמיטה לצדי אני לא רואה אותך…
תגובות (0)