חלום של מלאכים 40- הסיפור (פרק אחרון)

מדרגות הספירלה הגדולות והמפוארות נגלו לעיננו שוב. החזקתי את ידיי בהצלבה קדימה והשתדלתי כמה שיותר לגייס את כל כוחי.
' מכונית לבנה… אישה צועקת… ברדס שחור באמצע הכביש… "נועם עצור! תיזהר!"…'
עוד זיכרון מסתורי. הם הופיעו הרבה לאחרונה ובעיקר במצבים של לחץ או חלום. הדלתות נפתחו למלוא גודלן ואורן בהק בעוז. Z, B ,C", קדימה, תעלו למעלה. אם עמוד האור ייחלש הדלתות ייעלמו." קראתי לעברם. "ומה איתך?" שאל C. "אני אעלה אחריכם כשתגיעו למעלה, כדי שיהיה לי מרווח זמן עד שהדלתות ייסגרו." השבתי. למעשה אני כלל לא בטוחה שאצליח לחזור, שכן איך אוכל לעוף אם כנף אחת?
C התחיל לעלות והגיע כמעט עד לסוף המדרגות. B היסס כמה דקות ואז התחיל לעוף בעקבות C.
Z עוד נשאר במקומו, מתעכב. "זא'ד למה אתה לא עולה?" צעקתי עליו. הוא לא השיב מילה, רק הביט בי. " Z לעזאזל! תעלה כבר!" צעקתי. הפעם הוא שינה מעט את הבעת פניו, נשך את שפתו ופסע לעבר המדרגות, ספק עף ספק מביט לאחור. ייצרתי עיגול באצבעותיי, ולאחר מכן משולש, אינסוף, שתיים, זווית… המשכתי בסדר והטחתי את ידי כלפי מטה, לאדמה, חתמתי את הסמל האחרון בלחש ורצתי לעבר המדרגות. התחלתי לרוץ בהם כלפי מעלה, ומידי פעם ניסיתי לנפנף בכנף שלי, דבר שלא נחל הצלחה של ממש. כשהגעתי לחצי הדרך נעצרתי והנחתי את ידי על ברכיי, מתנשפת. לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך קשה לרוץ במדרגות, אך כנראה שפשוט שחכתי שאלה מדרגות קסומות.
הגאות הייתה קרובה. בקצב הזה היא עוד תציף את כל החוף. עשיתי עוד כמה צעדים והבטתי לאחור. המים אכן הציפו את החוף. מהדקה שטיפת המים הראשונה נגעה בסמל הלחש שחתמתי בחול הכל נהרס. המים מחקו את הסמל כליל ועמוד האור התחיל להבהב, שכן כבר לא היה מה שיחזיק אותו.
A"! תמהרי!" צעקו B וC לעברי. הם כבר עברו לצד השני, שם הדלתות הכפולות והבלתי נראות היו סגורות. 'כן, כאילו שאני יכולה…' חשבתי בלחץ. ביני לביניהם הפרידו לפחות שלושים מדרגות, והמדרגות שמאחורי כבר התחילו להיעלם. לא היה לי לאן ללכת, בקצב הזה אני אפול ישר למטה.
A"!!" נשמעה קריאה לפתע. הבטתי קדימה. Z היה מעט לפניי, הוא פרש את כנפיו ועף חזרה לכיווני. ניסיתי לעוף גם אני אך לשווא.
בדיוק ברגע שנפלתי Z תפס אותי. הוא עף במהירות לעבר הקצה וכעבור שניות כבר היינו ליד B ו C. ניצלתי. "תודה…" מלמלתי לעברו, כשעדיין יש מעט נימת פחד בקולי.
"זה בסדר," השיב. הבטתי בעיניו. הן היו כל כך משכרות… מיהרתי להתנער מהמחשבה הזאת. אני עדיין לא יודעת מה מגיע לי, וגם עדיין לא מסרנו את הדיווח ל *הוא.הסתובבנו לאחור ומולנו נגלה הצד השני של החיים.
גן-עדן.

כעבור שעתיים, בבית הכנפיים האווירי

ישבתי במיטה בצד החדר, הכל היה שקט. רק Z וB היו שם לידי, C הלך לראות את E ו F.
"היי אחות," אמר B.
"היי אחי," השבתי, מנסה להיות מבודחת מהמצב. "אז איך את מרגישה? האחות פה אמרה שאת צריכה טיפול בגב…"
"אה, היא פשוט התכוונה לעסות לי את הגב. היא אמרה שזה יכול לחזק אותו…" קולי דעך. ברור שכלום כבר לא יעזור לי, אני בוודאי אמות מחר או אפילו היום…
"אני יכול לדבר איתך?" שאל לפתע Z. עיניו היו מושפלות אך נראה היה שB הבין שהוא לא רצוי שם והלך. אני חושדת בזה שהם כבר דיברו על זה…
"מה רצית?" שאלתי לאחר שנסגרה הדלת.
"את לא הולכת למות, נכון? אם זה המחיר של הווטו אני מוכן לשלם את זה בעצמי. אבל את לא הולכת למות-"
"אל תדבר שטויות!" קטעתי את דבריו. לא רציתי שימשיך להחיות בהרגשה שזה באשמתו. "אני לא הולכת למות, אני רק אאבד את ההכרה בגלל חוסר כוחות. וחוץ מזה-" החלטתי שאני צריכה לספר לו. "-*הוא דיבר איתי, אחרי הווטו." מבט מבוהל עלה על פניו והוא התיישב על הכיסא לידי, כנראה מהלחץ. "מה-מה הוא אמר?" שאל בחשש.
"הוא אמר שכיוון שאנחנו לא אחים בדם – ולא משנה כמה פעמים נגיד שאני אחותך הגנטית – אנחנו יכולים לאהוב, ואפילו יותר…" היססתי לרגע. "הוא אמר שזה בסדר, שכולם עוד יבינו. וחוץ מזה, האחות הראשית אמרה לי מקודם שיש לו משהו להגיד לי. הוא מוכן לגלות לי מי הם הוריי." חיוך קטן. הוא אחז בידי. "אני שמח בשבילך, הרי את חיכית לזה כל כך הרבה זמן… ואולי אפילו תוכלי להכיר לי אותם ואני יבקש אותך מהם." הוסיף בשובבות.
"זא'ד!" צחקתי. התחלנו לצחוק שנינו. הוא התקרב אליי מעט, ראשו רוכן לעברי בעדינות ושפתיו מטמיעות נשיקה עדינה על לחיי. "לבינתיים, כי אני לא רוצה ללחוץ עלייך." חיוכו הביישן חדר אליי ואני רק חשבתי כמה אנוכית אני על כך ששיקרתי לו.
Z הלך. פינו את כל החדר כי *הוא אמור להופיע. בדיוק כמה שניות אחרי שהדלת נסגרה הוא הופיע, התגלמות מרהיבה של אור לבן בוהק יותר מכל כנפי מלאך שקיימים. הרכנתי את ראשי בכבוד –שכן הייתי מרותקת למיטה וזה כל שהיה ביכולתי לעשות.
"אנג'ל," נשמע קול אומר ברחבי החדר. "ספרי לי את סיפורך.."

סוף הסיפור -שמיים סגולים-

"… וזהו. זה היה הסיפור שלי." קולי התחיל להישמע ממש חלש עכשיו, כאילו אני על רכבת נוסעת. "טוב ויפה. את אכן מילאת את משימתך והגשמת את גורלך. את מבינה, הוריך, הם היו אנושיים רגילים, אך אנוכי הציל אותם ממוות עצמו יום אחד, אני לעולם לא שוכח חסדים של אנושיים. בנוסף לכך הענקתי להם את ביתי, מלאכית כסופת שיער קטנה, שכן הם השתוקקו לילד או ילדה זה שנים מספר. הם הבטיחו לי שישמרו עליה עד שנשמתם תאלץ לחזור חזרה אליי, אך מוות לא משחק הוגן. הוא גזל אותם מהילדה הקטנה שלי, הותיר אותה לבדה. 'בעלת כישוף' שהייתה בכוכב האנוש מצאה אותה, היא הייתה בטוחה שהיא מתה, אך משנגעה בה הבינה היא שתינוקת זו ביתי היא, ולכן החליטה 'בעלת הכישוף' להחזירה אליי. אמנם קטנה היא הייתה אך כוחה היה עז, ולא יכולתי לשמור אותה לצידי, לכן מסרתי אותה להורים אחרים, והם הבטיחו אותה הבטחה להגן על הילדה; רק שהם, בניגוד להורים האנושיים, כבר חייו תחת צלי, כך שלא נשקפה להם סכנה ממוות."
"אז…" התרחקתי יותר ויותר. עיני החלו להיעצם ממזמן, אך נראה שרק עכשיו הבחנתי בכך.
"אני גאה בך, ילדה שלי. את יכולה לחזור לחברייך עכשיו."
ואז ראיתי אותו, את האור הלבן הבוהק.