קיר של לבנים.

מעניין מה יש בו, בקיר הלבנים הזה- הכותל, שגורם לכל בנאדם להרגיש מחובר אליו, בין אם הוא דתי, חילוני, נוצרי…
כן…בסך הכל קיר של לבנים, אבל ככל שאתה מתקרב אליו יותר אתה מרגיש את הלב שלך הולם בעוצמה מנסה לצאת החוצה.

הכותל, קיר של לבנים שטומן בתוכו אלפי פתקים קטנים בכל מיני צבעים, ישנים, חדשים….פתקים של שמחה, פתקים של כאב, פתקים של בקשה ותפילה….לכל בנאדם יש את החשק הזה לפתוח ולקרוא, תמיד היה לי את החשק הזה, להציץ….אבל איכשהו במקום הזה אף אחד לא יעיז לעשות את זה, הרשע הכי מרושע בעולם לא יעיז לקרוא בפתק…למה? אין לי מושג….אבל מה שהמקום הזה גורם לי להרגיש שום דבר אחר לא יכול.

הכותל, קיר של לבנים הבנוי מדמעות ולחישות רפות…כולם בוכים בכותל, חוץ ממני….אני לא יודעת למה אבל אנ פשוט לא מצליחה לבכות בכותל, וזה כל כך מתסכל שלפעמים אני מנסה להוציא דמעות בכוונה, איך במקום הקדוש הזה ועם כל ההתרגשות אני לא יכולה להזיל דמעה אחת? וכשאני יושבת בבית סתם ומדברת איתך אני מקימה נהר…

אין לי מושג, רק פעם אחת בכיתי בכותל, זאת הייתה הפעם שלא דיברתי איתך והאשמתי אותך בכל הדברים שקרו לי, וכשהגעתי לקיר הלבנים הכל נשטף ממני, אפילו לא הוצאתי מילה.