פריקה

אני בן אדם , אני טועה , אני מועדת , אני נופלת ונפצעת , אני נפגעת , אני פוגעת , אני הורסת את כול מה שטוב בחיי .
ורק אחרי שזה קורה אני נזכרת להצטער על כך , רק אחרי שאני טועה פעם אחר פעם אני מתחרטת כול כך על מה שעשיתי .
גם אם זה הדבר הכי שטותי ומפגר שיש, גם אם זה הדבר הכי קטן שיש , זה פוגע, זה פוגע בדברים החשובים לי , הקרובים ללב שלי .
וברגע שהם נפגעים אני נפגעת גם אני, וזה אומר שבדרך עוקפין אני פוגעת בעצמי , פעם אחר פעם .
וזה הקש ששב את גב הגמל , זה הרגע ששבר אותי לגורמים , ששבר את הלב שלי לחתיכות .
איבדתי את הדבר שהיה הכי יקר לי במשך שלוש שנים , הדבר שהייתי בטוחה שישאר לי לנצח ועכשיו יש סיכוי די גדול שהוא לא יחזור .
הסיכויים שהוא יחזור קלושים וקטנים אבל עדיין אני ממשיכה להאמין , לקוות.
אני יודעת שלפגוע בעצמי זאת תיהיה טעות , אני לא יהיה מסוגלת לקחת את המספרים ולפצוע את עצמי למרות שכמעט ועשיתי את זה , איבדתי את כול האומץ שהרגשתי את המכת הקרה נצמדת לעורי החם .
והדמעות ממשיכות לזרום ואני יודעת שהדרך היחידה לפרוק את הלב שלי זה כתיבה , ואיגרוף , אז אני כותבת את זה , מתאגרפת אחרי זה , כי התחושה הזאת שאני פוגעת בשק האיגרוף נותנת לי תחושה טובה , תחושה של התפרקות , לפני זה פשוט הייתי מרביצה לקיר מעצבים, כאב, פחד , ופוצעת את עצמי עד לזוב דם .
אבל הדמעות לא מפסיקות לזרום , גם אם אני אתחבא לנצח בסופו של דבר אני אצטרך להתמודד עם זה ואני לא רוצה, כי אני יודעת שאם העמוד מול זה פנים אל מול פנים אני לא ידע איפה לקבור את עצמי, אני רק ירצה לזחול לאיזה פינה ולא לצאת משמה לעולם .
והחרטה בכול מקרה תמשיך למלא את הלב שלי , הדמעות עדיין ימשיכו לזרום על הלחיים שלי , והכאב של ליבי השבור לא יעלם בכזאת מהירות .
אומרים שפלסתר לא מדביק את השברים.
אומרים שחוט תפירה לא תופר את הרסיסים .
אומרים שרק הזמן הוא המרפא הכי טוב ללב שבור . פה הם טועים .
שום דבר לא יכול לרפא לב שבור , לא פלסתר, לא חוט תפירה , ובטח שלא הזמן .
כי ברגע שמשהו נשבר , שום דבר לא מצליח לתקן את השברים .
קחו לדוגמא כוס , ברגע שהיא נופלת על הרצפה ונשברת למליון גורמים ורסיסים חדים , אי אפשר לחבר את הכוס בחזרה, אי אפשר להדביק את הרסיסים ולהחזיר את הכוס בחזרה להיות מה שהיא הייתה בעבר , שלמה , יציבה .
הכוס הזאת היא בדיוק כמו ליבי , שלם ויציב , עד שהוא נשבר , נשבר למליוני גורמים קטנים ורסיסים שאי אפשר לחבר אותם בחזרה , שאי אפשר להדביק אותם אחד לשני ולתקן , להחזיר אותו למה שהיה.
ואל תנסו למכור לי את הבולשיט הזה שהכול יהיה בסדר , אל תפגעי בעצמך, זה לא שווה אותך .
אז בואו ואני יחדש לכם את הדעה , שום דבר לא בסדר , אני כן רוצה לפגוע בעצמי, כי כן זה בהחלט שווה את זה .
כי הדבר הזה , זה הדבר שלימד אותי להיות חזקה , זה הדבר שהחזיק אותי שהייתי שבורה , זה הדבר היחידי שבאמת הצליח להדביק את ליבי השבור ולאחות אותו לאט .
וברגע שהוא עזב ליבי נפל שוב , נשבר שוב לרסיסים הרבה יותר קטנים ממה שהיו בעבר , ונשאר רק חור גדול ואינסופי שנפער במרכז החזה שלי .
תחושה של כאב , ריקנות , רחמים , עצבים , שמתערבבים לסופה עזה של רגשות שמתחוללת בתוך האזור הריק שבגופי .
ואני תמיד אדע לאן שלא אלך , לאן שלא אחזור תמיד תיהיה ההרגשה החלולה הזאת .
כי זאת אותה האבן , זה אותו המכשול,זה אותה הנפילה , זה אותו הכאב הגדול.
זאת אותה הדרך , אותם המעידות , אותו המקום בוא אלך , ואותם הטעויות .
זאת אותה השריטה מאותו הנפילה , זה אותו הכאב , מאותה הדרך הארוכה .
ושוב אני עומדת על רגליי , ממשיכה לצעוד הלאה , גם אם אני יודעת שבאיזה שהוא שלב אני יפול ואמעד ארצה .
על אותה האבן , אותו המכשול , אותה הנפילה , ואותו הכאב הגדול .
אז לא עדיף כבר לוותר מההתחלה , להפסיק להאבק , להפסיק להילחם ופשוט להרים ידיים ?
לחסוך מעצמי את כול הכאבים , השריטות, והמכשולים ?
אני לא כותבת את זה בשביל שתרחמו עלי, אני לא כותבת את זה כדי לקבל תשומת לב , אני כותבת את זה כי אני רוצה לפרוק , וכתיבה זאת השיטה היחידה שעוזרת לי לפרוק את עצמי .
כנראה שאני אסתתר מחר , מחרתיים אולי במשך כול השבוע הזה כי אני כבר בטוחה במאת האחוזים , זה הולך להיות התקופה הכי קשה ומגעילה בחיים שלי .
גם אחרי שהגעתי עד לפסגה , לטופ ללמעלה , תמיד יהיה משהו שיתלפף סביב הקרסוליים שלי וימשוך אותי מטה, ויחסום ממני את האפשרות לעלות בחזרה מעלה.
כי שריטה ועוד שריטה על הלב , באותו המקום המדויק , באותה הנקודה הקטנה, שוב ושוב , שריטה אחרי שריטה.
אותם הכאבים .
אותם המועקות שלוחצות לי על החזה .
אותם ההרגשות המגעילות שחונקת את קניי הנשימה שלי .
אותם טיפות הדם הזולגות מהשריטות , שוב ושוב.
והינה עוד שריטה , ועוד שריטה על הלב, באותו המקום המדויק , באותה הנקודה הקטנה , שוב ושוב , שריטה אחרי שריטה .
ואותם הלחצים שממלאים אותי.
אותם הרגשות של השנאה המוזרה שלא קיימת אצלי .
אותם העצבים שממלאים את החלל הפעור בתוכי .
ואותם טיפות הדם הזולגות מהשריטות , שוב ושוב .
והינה שוב אותה שריטה , ועוד אחת נוספת על הלב , בדיוק באותו המקום , בדיוק באותה הנקודה הקטנה , שוב ושוב, שריטה אחרי שריטה .
צלקת שלא נרפאת , וכבר שריטה נוספת פותחת את החתך העמוק של לבי המדמם .
לא עדיף כבר לוותר ?
אני חזקה מספיק כדי לעזוב את זה , אבל חלשה מספיק כדי להיצטרך את זה .