התקרית-פרק שלישי
"אני לא מאמין שהסכמתי לזה"
הוא מלמל בדרכו אל בית הספר
הוא היה מוכרח להחזיר אותה אך
הוא לא אהב את מה שהיא גורמת לו לעשות,
אבל הוא היה חייב להחזיר אותה, היא הייתה
האויר לנשימה שלו, בלעדיה, החיים שלו לא שווים הרבה.
נכון, היו הרבה לפניה, אך הוא קיווה שלא יהיה איש אחריה,
הוא קיווה שהיא תישאר איתו לנצח.
נכון, הוא קיווה לכך, שתסלח לו,
אך הוא יודע שהמחילה שלה, לא תגרום להם לשוב ולהיות יחד,
היא יכולה לשחק בו כמו צעצוע, רק בגלל שהיא יכולה.
הוא ידע כי היא תקיים את הבטחתה, אך לא דבר מעבר לכך.
הוא התחיל לחשוב שאולי, עדיף שהיא לא תסלח לו כלל,
אולי לכולם יהיה יותר טוב, אם הוא פשוט יתפוס מרחק,
אם הוא יעלם לזמן מה.
לפני שהוא קלט מה קרה, רגליו כבר החלו ללכת בכיוון אחר,
הוא לא האמין שהוא באמת מתכוון לעשות את זה,
הוא לא האמין שיוכל לחיות עם עצמו כשהיא כועסת ופגועה.
אך עם כול צעד שעשה, היא נראתה רחוקה יותר, היא נראתה פחות חשובה
והבקשה שלה?
היא נראתה מגוחכת מרגע לרגע.
הוא לא האמין שהוא היה מוכן לעשות את זה.
בהתחלה הוא לא היה בטוח מה יעשה עכשיו
זאת אומרת הוא כבר פספס את השיעור הראשון ולמרות שהיה
מת לראות את פניה כאשר תבין שהוא ויתר עליה,
זה לא היה שווה את הצעקות של המנהל.
"היי, מה אתה עושה פה? חשבתי שיש לך לימודים"
נשמע קול גס מאחורי כתפו, הוא ידע בדיוק מי נמצא שם
"מה, אתה לא שמח שאני החלטתי להצטרך אלייך?"
שאל בתדהמה מזוייפת "אני מניח שויתרת עליה?"
שאל הגבר בעל הקול הגס "היא ביקשה יותר מידי"
אמר בפשטות
תגובות (0)