לרקוד – פרק 49 (1D)

מומלץ לשמוע עם השיר – 3Dores dwon – here withuot you
חפשו ביוטיוב , סורי שאני לא יכולה לשים קישור כי אני דרך הפלאפון :/

אור/נייל

-כעבור מספר שעות-

שחררו אותי מבית החולים , פתאום הרגשה כול כך ריקה וכאובה מלאה את כול כולי מבפנים , ההרגשה השורפת לא נעלמה רק דעכה .
זה הרגיש לי רע , שחור בדיוק כמו שמיי הלילה הכהים של ניו יורק בשעה מאוחרת זו .
נסענו חזרה אל הדירה המשותפת שלנו, לא אני ולא נייל פצינו את פינו במשך כול הנסיעה המייגעת והמייסרת , לא הפסקתי לחשוב לרגע על מה שקרה , והרגשת השריפה לא עזבה אותי ולו לשניה.
התינוק שלי , הילד שלי , הוא כבר לא איתנו, הוא מת , הוא נפל , רק אלוהים יודע למה .
זה הכול בדיחה שלו , בדיחה של אלוהים, הורס את חיי , גורם לי להשתגע ולהאבד את השפיות והדעת , את הכול מבפנים , אבל כשהכרתי את נייל ידעתי שיש פרצה של שמחה בחיי, בהירה יותר מהחושך המקיף אותי .
ועכשיו אחרי הכול , שוב חיי חזרו למסלולם השחור והאפל , הכואב , המחניק, לשרפה שממלאת את כול כולי מבפנים , אוכלת אותי לאט לאט והרגשה שאין לתארה במילים מכרסמת אותי.
הרגשתי את עצירת הבלמים השקטה , הרכב עצר במקומו , רעש של טיפות נוחתות על גג הפח מילאו את השקט הרועם והמייסר שבאוזני . השמשה הקידמית והאחורית יחד עם החלונות כוסו בטיפות גדולות של גשם הזולג על גבי הזכוכית , גשם זלעפות החל לרדת כמו דמעותיי שהחלו לזלוג על גבי לחיי , השמיים בוכים יחד איתי על האובדן שלא חשבתי שאחוש , לא חשבתי שהילד שלי ימות , לא אחרי שהתרגלתי לעצם הרעיון שאני יהיה אימא צעירה , ונייל אבא צעיר.
אבל עכשיו זה ניראה כאילו הרעיון התנפץ בתנופה ובעוצמה ענקית על גבי גופי הכחוש , שובר את גופי וליבי כאחד לרסיסים הקטנים יותר מגרגר אבק , והרסיסים נשטפים עם הגשם הזולג .
״הגענו״ שמעתי את קולו הצרוד של נייל, קול מת, חסר כול רגש , כול מכני ואטום שגרם לרסיסים להפוך לאבק .
״מזל טוב. אתה פתור ממני״ מלמלתי את מה שעבר במוחי במשך שעות מאז הבשורה הקשה שהרסה את חיי , שברה את חיי לגורמים , הרסה כול תמצית שלי לחיות .
״על מה את מדברת?״ שאל אותי באותו הקול הצרוד שלו , קול מת, חסר כול רגש, כול מכני ואטום שמכלה עם האש והלהבות את הרגשות המעורבבים שלי , רגשות חדשים נוספו לישנים והתערבבו למיץ גדול של כאב ראש אימתני שפועם בשקט ברקותי , אי אפשר לתאר את הכאב הנפשי והפיזי שהרגשתי על בשרי יחד עם הלהבות, אי אפשר לתאר את אובדן הילד שלך עוד לפני אפילו שנולד , אהבתי את הרעיון להיות אמא צעירה , במיוחד אהבתי את הרעיון שזה היה עם נייל , ועכשיו הכול נשבר לרסיסים כמו כוס הנופלת על גבי הרצפה ונשברת לרסיסים קטנים ודוקרים .
״אתה לא צריך להיות אחראי עלי יותר, עכשיו שנעלם הבעיה מהחיים שלך אתה יכול להיות רגוע , גם אמא שלך תיהיה רגועה״ אמרתי בקול חצי קטוע ושבור , מרגישה את החולשה ההחזקה שבברכיי, אם הייתי עומדת אין ספק והייתי נופלת על הרצפה בקול חבטה עמום וחזק .
״אור את מעולם לא היית בעיה בשבילי״ הוא סינן את המילים מבעד לשפתיו החשוקות , הוא כעס , עיניו רשפו זעם רק כלפי עצם העניין שהשוותי את עצמי לבעיה בחייו .
״נייל תחשוב על זה לרגע ! , הכרנו בסך הכול חודש , אפילו לדייט אמיתי רק שנינו לא יצאנו!״ נסיתי להראות לו את המצב הזה שרץ במחשבותיי במשך שעות , במשך שעות מאז הבשורה שפירקה את כול כולי מבפנים ומבחוץ כאחד .
״מה את בעצם מנסה לומר לי?״ קולו היה שבור כמו קולי הדועך , דמעות שבקושי אפשר היה לשים אליהם לב בגלל החושך הבליחו מבעד לזוג עיניו הכחולות בהירות כול כך וזלגו במורד לחיו השמנמנות . מתוך הרגל עצבני הוא העביר יד שרירית בשיערו הבלונדיני המחומצן והבהיר .
״מזל טוב. את פטור מהכול״ חייכתי חיוך מזיוף כשמשכתי בכתפי בתנועה קלה ויצאתי מן הבא.אמ.וו הכסופה שלו , הגשם ישר עטף אותי והרטיב כול סנטימטר וסנטימטר שבי , בגדיי , נעליי , שיערי, גופי, הרטיב אותי עד לשד עצמותיי .
הוא מיהר לצאת אחרי מהרכב , ״אור, בבקשה אני אוהב אותך , אל תעזבי אותי״ קולו כאילו ביקש רחמים , ביקש ממני תחנונים , הוא התחנן שלא העזבו לבדו תחת הגשם שהרטיב אותו מכפות רגליו ועד לשיעור המחומצן הזוהר בחשיכה.
״מצטערת נייל״ קולי נשבר במילה האחרונה ומיהרתי ברחוב ללכת , שמעתי את קריאותיו אחריי אבל רק פרצתי בריצה קלה כדי שלא יעקוב אחריי , במהרה הוא איבד את עקבותיי תחת גשם הזלעפות היורד מן השמיים .
הלהבות הדועכות שעדיין שרפו אותי מבפנים הקשו עלי לזוז , הריצה הקלה שרפה חלק די גדול מכוחותיי הפיזים והנפשיים ביחד כאחד .
המשכתי בהליכה רגועה תחת הגשם הזולג בכמויות אדירות מן השמים הכהים המלאים עננים אפלים , טיפות הגשם הגדולות מתערבבות עם דמעותיי השורפות על גבי לחיי בדרכי אל הדירה של זאין ואביה , בתקווה שאחד מהם עדיין ער בשעה כזאת מאוחרת של הלילה הכואב מנשוא והקשה ביותר בחיי.

*

איבדתי אותה תחת הגשם היורד מן השמיים , לא ראיתי עוד זכר אליה ברחוב האפל והקודר בו תעתי כבר שעות , לא הצלחתי לחשוב בבהירות , לא הצלחתי לעקל את הדברים, הכול ניראה כמו חלום בלהות שלא מספיק להתנגן בראשי ואני זוכר כול פרט ופרט מכאיב , לבסוף ברגליים כושלות אך לא מועדות חזרתי אל הדירה שלי ושל אור שעכשיו רק אלוהים יודע איפה היא .
כולי רטוב מכף רגל ועד ראש , מרטיב את שטיח הכניסה בפתח הדלת ונכנס פנימה אל הדירה שנשארה בדיוק כמו שעזבתי אותה שנסעתי קודם לכן עם אור לבית החולים יחד עם האמבולנס .
הורדתי את בגדי הרטובים נשאר בבוקסר צמוד בלבד ונכנס פנימה אל תוך הדירה הקרה והריקה , קופא בפתח חדר-השינה המשותף שלי ושל אור , כתם הדם האדום עדיין התנוסס על גבי הסדינים הלבנים שכיסו את המיטה הזוגית והגדולה כמו כתם אזהרה גדול שכאב בעייני .
לא יכולתי לעשות כלום , לא ידעתי מה אני אמור לעשות עכשיו , איך אני אמור לעבור את הלילה הקשה ביותר שהיה לי עד עכשיו בכול חיי הדפוקים וחסרי הערך.
רגליי כשלו בפינת החדר הגדול, מתכווץ כמה שיותר לכיוון הקיר שמשמש כמשענת לגבי , רגליי מכווצות בחיקי וראשי מורכן על ברכיי , מנסה לחשוב איך לעזאזל אני יכול לעבור את הלילה , את היום שלמחרת, את השבוע הבא, את השנה החולפת ואת חיי החסרי ערך כלשהו ללא אור אהבת חיי , וללא התינוק שהיה אמור להיוולד לי ולאור אהובתי שעכשיו הלכה לה .
משאירה אותי לבדי להתמודד עם הכאב הגדול כול כך והקשה מנשוא , טבעתי בתוך המחשבות , סערת הרגשות , לעולם של סיוטים ודמעות .