בעיר הגדולה עם אהבת חיי פרק ~9~

מצאנו מקום נוח לשבת, החלפנו בגדים וכשחזרנו לא רחוק ממקום הישיבה שלנו ישבו כמה בנים. לא זה לא היו הזיות זה היה אוסטין!!!
שלחתי לו אס אמ אס – גם אתה בבריכה?!- ראיתי איך הוא הרים את הראש, עושה סיבוב ואז הוא ראה אותי…
הוא חייך ורשם –כן!- אני מתה על החיוך שלו!!!!!!!
הראתי אותו לבנות, הם רצו (אף פעם לא ראיתי אותם רצות כל כך מהר) לבקש חתימה. כשהם חזרו הם שאלו אותי למה לא הלכתי גם, עניתי שזה לא בקטע שלי….ואז ניכנסנו לבריכה.
אחרי כמה דקות הבנים גם ניכנסו…איזה שרירים!!!קייט ומישל התלהבו כל היום שהם פגשו אותו, ולא הבינו למה אני לא מתלהבת…
בבית שלחתי לקרן שראיתי אותו שוב, בבריכה, יש לו שרירים!(הדגשתי את זה כי היא מתה על בנים עם שרירים)- אם קרן הייתה לידי באותו רגע כשהיא קרא את ההודעה…היא היתה אוכלת אותי בלי מלח!

ב31.8 חגגנו לאמילי יומולדת, היה כיף!
חוץ מזה החיים המשיכו בשיגרה, בכל יום שני ורביעי ניפגשתי אם אוסטין, ובכל פעם היה לי קשה להפרד ממנו
למחורת הלכתי בפעם ראשונה לבצפר באמריקה.
הלכנו ביחד:קייט, מישל, מיה, בלה, אמילי ואני. בדך קיבלתי הודעה – בהצלחה בבית ספר! נחשי ממי?!- הבנתי שזה מאוסטין, עד כמה שלא שנאתי את הראשון לספטמבר, הוא העלה לי את מצב הרוח.
חודש עבר מאז ניפגשנו, סמתי לב שיש לו משהו אליי אבל הוא מנסה להסתיר את זה בעצב, אני מתנהגת בדיוק כמוהו…
ככה זה נמשך בסביבות 3 חודשים. בחוג שירה הצלחתי לפתח קול, עד שהזמינו אותי להופיע – לשיר! לא לנגן!
ביום של ההופעה היה לי מצב רוח טוב, אבל כשכבר היתי על הבמה…ראיתי בקהל את כל המשפחה, את קייט, מישל ומיה, אפילו את קרן שבאה לשבוע 1 לאמריקה במיוחד כדי ליראות אותי מופיע….אבל לא ראיתי את אוסטין!
בבוקר הוא שלח לי –בהצלחה- אבל הוא לא היה בקהל. ניסיתי להיראות רגיל, בכל אופן אני צריכה לשיר. רעדתי ברגלים היה לי קשה אבל בגלל כלי נגינה לא שמו לב לכמה זיופים קטנים….בסוף המשפחה והחברות באו אליי חיבקו, נשקו, הביא לי זר…כל כמה דקות הרמתי את הראש והעברתי מבט באולם כולי תקווה לפגוש אותו. –אין מצב שהוא לא בא-חשבתי.