לא כל הנוצץ זהב – פרק 77

כאשר פקחתי עיניים התחושה הראשונה שלי הייתה קור. היה לי קר מאוד.
השפלתי מבט לעבר הגוף שלי. עדיין לבשתי בגדים, אבל המעיל שלי היה קרוע, הנעליים מחוררות והמכנסיים היו חצי מתות. שמתי לב שהרגליים שלי קשורות במצב עמידה.
ניסיתי להשחיל אותן החוצה אבל האזיקים היו חזקים מידי. הצבע שלהם היה שחור מתכתי, מה שגרם לי לחשוב שהם עשויים ממתכת די חזקה. נאנחתי.
גם הידיים שלי היו כלואות, למזלי לא לאורך אלא לצידי הגוף שלי.
חוסר היכולת לזוז חירפן אותי לחלוטין, בעיקר לאור העובדה שהייתה לי הפרעת קשב די חמורה.
"היי!" קראתי, "משהו!"
לא ענו לי.
"יופי לכם," אמרתי לחשכה ששררה שם. "אתם כולאים כאן רוכב עם הפרעת קשב… לא רעיון טוב."
גם אם היה שם משהו, הוא שתק.
התחלתי להילחץ, אבל לא רציתי שיראו את זה עלי. ניסיתי להמשיך לחייך כרגיל, כאילו שזאת סתם בדיחה שמצחיקה אותי, אבל זה היה כמו גיהינום שחונק אותי מבפנים.
"נמושות," הקנטתי את הכולאים שלי. "אתם פוחדים מידי להוציא את הפנים המכוערות שלכם כי אתם מפחדים ממני."
"לא, מארק כריסטיאן זנדק," אמר קול מתוך החשכה.
בן אדם ניגש אלי מהחשכה, לבוש בחולצת טי לבנה עם מכנסי ג'ינס כחולים.
השיער שלו היה פרוע ומתולתל בצבע חום כהה.
"אנחנו לא פוחדים ממך," הוא אמר.
"למי אתה מתכוון כשאתה אומר 'אתם'?" שאלתי.
הוא חייך חיוך מרושע.
"מה אתה בדיוק?" שאלתי.
"אתה מצפה לתשובות," הוא ציין.
"מן הסתם, אחרת לא הייתי שואל את השאלות, אתה יודע," אמרתי.
"יש לך פלפל," הוא אמר. "היית יכול להיות חלק מאיתנו. חלק מועיל ועיקרי," הוא אמר.
"אני מצטער, אני נאלץ לוותר על ההצעה הנפלאה הזאת," אמרתי.
העיניים של הבחור נצצו.
הבחור הזכיר לי קרפד משום מה. היה משהו בחלקלקות של הקול שלו, בתווי הפנים המעוגלים ובעיניים החמדניות שלו שגרמו לי לדמיין אותו מוציא לשון ארוכה ותופס זבוב ואוכל אותו בעונג. המחשבה הזאת גרמה לי לרצות להקיא ולצחוק בו זמנית, אז פשוט שתקתי.
"אני לא יכול להרשות לך להביא את התפוח לזאוס," הוא אמר.
"אז אל תרשה. מה זה משנה לי?" שאלתי.
"אתה מודע לעובדה שאתה זה שכלוא כאן, ולא אני," הוא אמר.
"למה אתם בכלל מונעים את זה?"
"אולי זה הזמן שזאוס יעלם מהעולם הזה. האלים משלו יותר מידי זמן," הוא אמר.
"אתה חצוי?" שאלתי.
הוא הנהן.
"ותן לי לנחש, אתה חלק מאגודת חצויים שהתאחדו בשביל להפיל את האלים מהכס ולהשתלט עליהם, נכון?"
"פחות או יותר," הוא אמר. "ונשמח אם תצטרף. אתה הרוכב הראשון מזה מאות שנים."
"אבל למה לי?" שאלתי.
"מה זאת אומרת למה?" שאל הבחור. "אתה לא רוצה להיות אל?"
"איך בדיוק תשיגו חיי אלמוות?"
"אנחנו ניקח את התפוחים לעצמנו," הוא אמר.
"אז למה שלא תשחררו אותי, אני אקח את התפוחים ואביא לכם אחרי סיום המסע?"
"אתה מבין, אנחנו לא יכולים."
"אבל אתם יודעים שאני ואוט נצליח לעשות את זה באופן מושלם, לא?"
"איך נדע?"
"בחייך, אחי," אמרתי ובהיתי בו במבט משונה. "הוא דרקון."
"אני חושב שאתה צריך לשתוק קצת," הוא אמר.
"אני אסרב," אמרתי בנימוס. אולי לא ממש בנימוס כי הוספתי כמה קללות שרציתי לרשום בספר אבל אריק צנזר אותן בטענה שהן… "לא ראויות". אני מקווה שאתם מדמיינים את המשפט הזה בקול הכי ציני שאפשר לגייס, כי ככה אני אומר אותו.
הוא לא ממש חיכה לי, כי הוא דחף לפה שלי בכוח מטלית לפה כדי שאני אשתוק.
רציתי למחות על המטלית ששרטה לי את הפה, אבל לא יכולתי. הוא קשר לי אותה בכוח לפה כדי שלא אוכל לדבר בכלל.
"אתה צריך שמשהו ירגיע את ההיפראקטיביות שלך," הוא אמר.
בחיי, המשפט הראשון שיצא לו מהפה שאשכרה הסכמתי איתו.
הוא לקח מטלית אחרת, הוציא בקבוק מהכיס שלו ומזג לתוכו איזה חומר ירוק כלשהו.
כבר הבנתי לבד מה הולך לקרות, אבל לא יכולתי לזוז, שלא לדבר על לדבר. (חיחי, משחק מילים. כן, כן, גם כשאני עומד למות אני שנון. זה אצלי בגנים.)
הוא הצמיד את המטלית לאף שלי ואני הרגשתי איך הכל מתקהה סביב, ואיך שאני מאבד את ההכרה.