משפחה זה לעולם- פרק 2

משפחה זה לעולם – פרק 2

-חמש שנים לפני כן-
"בן, למה אתה עושה את זה? הוא אבא שלך. אתה צריך להישאר פה, איתו" איתן, החבר הכי טוב של בן אמר לו, מנסה להכניס קצת היגיון במוחו. הרי זה לא הגיוני שילד יעזוב את אביו החולה בשביל עסקי השעשועים. 
"לא אני לא, בדיוק כפי שהוא עשה איתי כשהייתי ילד. הצבא תמיד היה הרבה יותר חשוב מהילד הקטן שלו שנשאר בבית. 
למה אני צריך להישאר איתו פה בזמן שבימים הכי קשים שלי הוא לא היה שם עבורי? למה זה הגיוני שאני אסלח לו שגם שאחרי שאמא שלי מתה ראיתי אותו רק פעם בחודש כשהוא בא לביקור מהצבא. אני הולך על העסקה הזו איתן. שום דבר לא יעצור אותי" אמר בן העקשני. לא מוכן לשמוע מה שהיה לחברו הטוב ביותר לומר. למרות שידע שבמקום כלשהו הוא צודק. למרות שאביו לא היה שם עבורו הוא עדיין אבא שלו, והוא עדיין צריך להיות שם כשהמצב מחמיר.
׳לא! בן! תתעשת על עצמך! הוא לא היה שם כשאתה היית צריך אותו ואתה מתכוון לעשות בדיוק את אותו הדבר!׳ מוחו של בן גער בו. 
הדילמה בה היה שרוי בן הייתה קשה מנשוא. להחזיר לאביו על הילדות העשוקה שלו? או להישאר פה כשמצבו הבריאותי חולה. בן לא ידע מה לעשות, הוא הרגיש שהוא עומד להתפוצץ מרוב מחשבות. חלק אחד של המוח אמר לו ׳תישאר בן. זה אבא שלך. לא נוטרים טינה לאבא׳ ואילו חלק אחר צעק ׳אתה בכית לילות שלמים בפחד אם אבא שלך יחזור, לא מגיעה לו תשומת הלב ממך, לא אכפת לו ממך. לך להוליווד. תכיר אנשים. תעשה חיים. תהנה כמו שלא נהנית בחייך׳. 
המחשבות אכלו אותו והוא ידע שלא יוכל לנהל שיחה נורמלית עם איתן. 
הוא ביקש סליחה ורץ מהר מהמסעדה בה הוא וחברו הטוב ישבו. הוא לא ידע לאן רגליו לוקחות אותו. הוא פשוט רץ, לא מביט לאחור. לא יודע לאן ללכת. 
לאחר רבע שעה של ריצה בלתי פוסקת הגיע בן לגן שעשועים נטוש. הוא לא היה בו מאז שהיה בן 12. הוא זוכר איך אימו נהגה לקחת אותו כל יום בן 4 ל5 לטיול בפארק להסתכל על הילדים הקטנים. השעות האלה היו השעות האהובות על בן. הוא לא ראה הרבה את אביו עקב היותו איש צבא לכן בילה עם אימו פי שתיים. 
בן התחיל התהלך בשבילים המוכרים, מביט על החיות הבודדות שהיו שם. הוא הסתכל על המגלשה בה נהג לגלוש מספר פעמים, וכל פעם נראתה כמו הראשונה. 
"איך שהזמן טס" אמר בן לעצמו בעודו מלטף את המגלשה הישנה. 
הוא לקח שאיפה עמוקה מהאוויר הצח שהיה במקום. הוא אף פעם לא הבין למה אנשים הפסיקו להגיע למקום הזה, הוא הרבה יותר טוב מכל קניון. 
בן המשיך ללכת במקומות המוכרים עד שנתקל בעץ זקן. הוא הסתכל על החריטות שנמצאו עליו. נזכר ביום בו הוא ואימו כתבו אותם ׳משפחה זה לעולם׳ היה כתוב שם בגדול. דמעות החלו לזלוג בעיניו של בן. רגשות הגעגוע לאימו הציפו אותו שוב. 
הוא לא ראה אותה כבר קרוב ל6 שנים. סרטן ארור.
אף אחד לא ראה את זה מגיע. כולם הכירו את מרי ג׳ונס בתור אישה מצחיקה ובריאה. כולם היו מופתעים מהמוות שלה. 
"אמא, מה אני צריך לעשות?" לחש, ספק לעצמו, ספק לעץ. 
"אבא לא היה שם בשבילי. לא כשהיית בחיים ולא אחר כך. מה אני עושה? אני צריך ללכת או להישאר? אמא בבקשה תתני לי סימן" אמר וקבר את ראשו בידיו. בעוד שדמעות ממשיכות לזלוג. 
משב רוח קל גרם לבן להרים את ראשו ולהביט סביב. 
הפארק הנטוש נראה לפתע מואר יותר מתמיד. העננים התבהרו והשמש האירה בחוזקה על העץ, על הכיתוב הגדול שהיה חרוט עליו. 
"את צודקת אמא. משפחה זה לתמיד. אני לא יכול לעזוב את אבא." אמר וחייך קלות. הכל נראה ברור כעת. 
זה אבא שלו, הוא לא יכול לנטור לו טינה. הוא החל ללכת לאט לכיוון בית אביו. הוא לא ביקר שם כבר חצי שנה. מאז שהגיע לגיל 18 הוא התחיל לממן את עצמו וקנה לעצמו בית. 
בן הביט על הבית הישן, נאנח עמוקות לפני שלקח את הצעד הראשון לכיוון הדלת הראשית. 
הדרך הרגישה ארוכה מתמיד. הוא לא ידע איך אביו יקבל אותו, אם בכלל.. אחרי הכל, איך אתם הייתם מקבלים בן שלא ראיתם חצי שנה?
שניה לפני שהגיע לדלת רגשות חרטה החלו להופיע. 
מה אם יגרש אותו מהבית? 
מה אם יאמר לו שהוא לא צריך אותו פה?
מה אם אביו כבר מת והוא יתום בלי לדעת?
מה אם.. מה אם.. מה אם..?!
"לא בן! אתה לא משתפן! אתה הולך לראות את אבא שלך אחרי חצי שנה שלא ראית אותו. תהיה גבר ותכנס לשם!" פקד על עצמו ועשה את הצעד האחרון לכיוון הדלת. 
"אבא?" שאל בקול חרישי כשנכנס לבית. 
אף אחד לא ענה. 
"אבא?" שאל שוב. ושוב.. אין מענה. 
"אבא אתה פה?" שאל והחל להסתובב בביתו הישן. 
"אבא?" לחש והביט על התמונות שהיו מוצבות ליד המדרגות. המשפחה הייתה נראית כל כך מאושרת פעם. 
"אבא?"