מלאכים וירח.

האם אי פעם רציתם שכל העולם יידע את שימכם?…
האם אי פעם רציתם להרגיש כל כך משמעותיים?…אבל מתחת לפני השטח לא באמת היה אכפת לכם מהדבר הכי קטן שנמצא כאן על פני הקרקע…
האם אי פעם רציתם כל כך להרגיש כל דבר בגוף, כל מערכת, כל איבר, רקמה, תא?

אני לא יודעת מה אתכם,
אבל לפעמים אני רוצה שהשמש תשרוף אותי, להרגיש את החום הקולח על עורי, להרגיש את הצריבות,
כדי לדעת שאני עדיין חיה.

ואם אני לא בין החיים, אל תספרו לי שאני מתה,
כי אני לא רוצה לדעת.
אם אני לא אצליח לראות את השמש,
אולי מוטב שאלך.

וככה אני אימצא בין חיים למוות, לא מודעת למה שקורה איתי, כי מצד אחד אני רוצה לדעת ומצד שני מפחדת, מפחדת כל כך…

וכשאני ישנה אל תעירו אותי,
כי אני חולמת על מלאכים וירח, שאותם אינני יכולה לראות במציאות.
מלאכים אינני מסוגלת לראות כי אנשים כאן מלאי פגמים וכתמים,
ואת הירח אינני מסוגלת…אינני מסוגלת כי אני מרבה לצאת לבחוץ באור יום, שולחת בשמש את מבטי ומחכה שתשרוף אותי, והיא לא…רק מסנוורת את עיניי כך שאינני יכולה לראות דבר מלבדה בשמיים.

האם אתה מאמין שאם לא היו בוראים אותך, באותו יום העולם היה חרב?
והאם אתה מפחד שכל יום יכול להיות היום שבו תגיד לעולם שלום?
אגיד לך את האמת, אצלי התשובה היא כן,
אבל מה עכשיו? אם העולם לא היה צריך אותי אז הייתי מתה, וכל עוד אני חיה סימן שהוא לא יכול להתקיים בלעדיי,
אז איך אני אמורה לדעת אם אני חיה או מתה? כאשר אני לא רוצה לגלות, וכאשר העולם עומד יציב אבל כל האנושות כולה נהרסת ונחרבת?!

אתם יכולים לספר לי את כל מה שעובר לכם בראש,
על השמיים זרועי הכוכבים, על השערות שלכם בראש,
ולאן אתם בורחים שאף אחד לא נשאר לצדכם,
אבל אל תספרו לי לעולם מתי הדרך נגמרת,
כי אני לא רוצה לדעת.