לרקוד – פרק 48 (1D)

-כעבור שבוע-

אור/נייל

כמו להבות לוהטות ששרפו אותי מבפנים, הדם הזורם ושוצף בעורקיי בער בעוצמה אדירה .
לא הצלחתי לפקוח את עייני מחלום הזוועות הקשה הזה , חלום זוועות שאני מרגישה אותו על בשרי .
הלהבה צורבת בעוצמה את כולי , את איבריי, את מוחי, את ליבי , את שרירי, כול סנטימטר וסנטימטר שבגופי .
עייני נפקחו בשנייה בודדה , האש החמה ששרפה אותי מבפנים לא נעלמה כשעיני נפקחו לרווחה , הכאב אכל אותי מבפנים בעוצמות שלא יכלתי לתאר , מרכז החום והלהבות התמקדו בבטן שלי , כאבים עזים כמו זרמים של להבות אש לוהטות ששורפים את כול עורי וגופי , את כול כולי לאיטו .
החדר הסתובב מסביבי , ומראה עייני מטושטש לגמריי .
בקושי הצלחתי לבחין בין הדברים , התנשמתי בחוזקה רבה , אפשר היה לשמוע את ההתנשפויות החזקות מהדהדות בכול החדר וגורמות לנייל להתעורר משינתו.
ראייתי לאט לאט התבהרה אבל הכאב השורף כמו אש לא פסק לשנייה , הבטתי אל עבר הסדין הלבן הדק והגדול שכיסה אותי , כתם דם אדום וגדול התנוסס כמו שלט חוצות על הסדין הלבן גורם ללב שלי לצנוח מטה מטה אל מתחת לאדמה ולהיקבר .
״בייב, מה קורה ?! , אור תעני לי!!״ שמעתי את צעקותיו של נייל ברקע אוזניי אבל לא הצלחתי לומר דבר , ״אור בבקשה מה קורה !? , אני מזמין אמבולנס!״ הצעקות שלו המשיכו להדהד באוזניי , לא יכולתי לענות לו , הלהבות החמות שרפו גם את פי ולא יכלתי לדבר מרוב כאב משתק .
כעבור רגע אחד מצאתי את עצמי נופלת חסרת הכרה לתוך תהום עמוקה ללא תחתית של אש חמה ולוהטת ששורפת כול איבר , תא , ועצב שבגופי .

*

היא נפלה חסרת הכרה על הסדינים הלבנים, כתם דם גדול ואדום התנוסס על הסדין הלבן והבהיר , ליבי לא דפק בזמן הזה , הרגשתי כמו זומבי שסערת רגשות מתחוללת עליו .
פחד, כעס, חששות,רחמים,אהבה,שנאה, כול הרגשות הקיימים בעולם תקפו אותי במכה וזעזעו אותי בשנייה .
קמתי מהר מהמיטה מרים בידיי הרועדות את הפלאפון שלי לבין ידיי , מחייג מהר ל*911 – הרווח בין הצילצולים שיגע אותי עד שהם ענו .
-911* איך אפשר לעזור?״ שמעתי קול של בחורה מהבעד השני של הקו .
-״אני צריך אמבולנס לרחוב הראשי הנרייקס 16/75 דחוף!״ אמרתי לחוץ בקול שבור שדמעות זלגו על לחיי והפלאפון נפל על הרצפה מהרעידות , המסך נסדק כמו ליבי הפצוע , והשיחה הסתיימה לבד יחד עם הפאלפון השבור.
מיהרתי אל אור השכובה חסרת הכרה על המצעים הלבנים , הכול הרגיש לי כמו סרט עצוב סחוט דמעות הקורה בהילוך איטי לנגד עייני , הכאב שלי לראות את אור במבט מתייסר חסרת הכרה על המצעים הלבנים שבר כול גורם וגורם שבי, הכתם דם האדום והגדול התנוסס על הסדינים כמו שלט אזהרה גדול .
שמעתי דפיקות חזקות על הדלת הראשית של הבית, רצתי מהר אל עבר הדלת רגליי כושלות ורועדות עד שפתחתי הכי מהר שיכולתי את הדלת , כמה פרמדיקים פרצו אל הדירה אם אלונקה על ידיהם , הם הסתכלו עלי וחכו להוראות והדבר היחידי שיכולתי לעשות זה להצביע אל עבר חדר השינה שלי ושל אור .
רק לפני פחות מכמה ימים אור עברה לגור בקביעות אצלי בדירה , ואביה עברה אל דירה של זאין עד שהם ימצאו דירה משלהם .
הם יצאו מהחדר כעבור כמה דקות ספורות כשאור אהובתי היפה על האלונקה , ויצאו מהבית בלי לומר לי דבר ולשגע אותי לגמרי .
חטפתי את הארנק שלי במהירות רבה ורצתי מהר אחריהם , טורח לכמה שניות מהירות לנעול את הדלת ולרוץ אחריהם אל האמבולנס שמחוץ לבניין .
״אני בא!״ אמרתי עצבני כשראיתי שהם באים לסגור את דלת המתכת האחורית של האמבולנס .
״תמהר , אנחנו עלולים לאבד אותה״ אמר הפרמידיק , עליתי מהר על האומבולנס מרגיש איך כול העולם שלי מתמוטט במכה אחת עלי ומוחץ אותי תחת הריסותיו של לבי השבור לגורמים.
הם חיברו לה מסכת חמצן לפנים , ׳לעזאזל היא לא נושמת !!׳

**

אחרי שעות אחדות היא סוף סוף התעוררה , נראת כול כך מטושטת מן התרופות והחומרים הזורמים לדמה עם האינפוזיה .
כול עולמי התמוטט עלי , לא הצלחתי להגיד דבר , לא להשמיע שום קול, רק הקול של הדלת הנפתחת נשמע בחדר הלבן , החדר לבן אבל הכול הרגיש לי כול כך שחור .
רופא נכנס לתוך החדר עם מבט אטום על פניו, עייניו לא השקיפו דבר , לא עצב , לא שמחה , בדיוק כמו ליבי האטום , לא עצוב , לא שמח .
במיוחד לא שמח.
״מה המצב דוק?״ שמעתי את קולה החלוש של אור בוקע מפיה , שבור כול כך, כואב כול כך , הרוס כול כך עם כול מילה ומילה שהבליחה מבעד לשפתייה .
הוא הרים את המסמכים אל מול עיניו, משקפים מרובעות על אפו והוא קרא בפנים חתומות את הדברים .
״אני מצטער להודיע לכם , התינוק נפל״
הרגשתי חבטה כולכך עצומה בלב שלי ששברה אותו לרסיסים הכי קטנים שקיימים בכול העולם הזה .