חיים רק פעמיים – פרק שלישי

למה לעזאזל, לאמא שלי, לכתוב מכתב, לשים אותו בתיבה ענקית, על השטיח בדירה שלנו, מבלי להודיע לי על כך, וכל זאת, ביום ההולדת שלי?

אני מאוד מקוה שלא מדובר באיזו הפעלה מטומטמת ליום ההולדת. באופן עקרוני, אני לא משתתף בפעילויות כאלה. נכון, ציינתי במפורש שאין לי עקרונות, אבל הפעלה היא קו אדום גם עבורי. בשנה שעברה כמעט ופוטרתי ממקום העבודה שלי משום שסירבתי להשתתף בדברי הסיכום של יום הגיבוש החטיבתי. לתפיסתי, המדריך, שעשה עלינו קופה לא קטנה ביחס לתרומה המזערית שלו לגיבוש המחלקות, היה זה שצריך לסכם את יום הגיבוש. אלא שאז הבנתי את ההבדל העיקרי בין יום גיבוש וטיול: ביום גיבוש אתה נדרש לסכם את החויה במילים שנבחרות ממאגר מילים ידוע מראש. בטיול, המדריך עושה את זה עבורך.

הייתי חייב להרגע. החלטתי ללגום מבקבוק הבירה שלי לפני שאני מתחיל לקרוא. בדיעבד, אני מבין שזאת ההחלטה הכי חכמה שקיבלתי בחיים שלי.

"בני היקר", אמא שלי פונה אלי בגוף שני על גבי המכתב, "תשכח מכל מה שחשבת שאתה יודע על העולם הזה"

אני מניח את הדף על השולחן. אין לי כוח לזה עכשיו. רוב הסיכויים שאקבל בשורות רעות. בשביל מה בכלל להיכנס לזה? חדשות טובות מקבלים פנים מול פנים, כדי שהמבשר יוכל לראות את החיוך עוד בשלבי המתיחה הראשוניים. חדשות פחות טובות מעבירים באמצעות מכתב מקופל, בתוך תיבה, על השטיח, בסלון.

קיבלתי החלטה אמיצה. לפחות כך אני מרגיש. אמשיך לקרוא את המכתב מאוחר יותר. כרגע אני זקוק לשינה טובה.