מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 73

~~~נקודת המבט של דניאל~~

רק עוד שעה דניאל.. רק עוד שעה והסיוט הזה נגמר ואת יכולה לחזור הביתה, ניסיתי להרגיע את עצמי כשהמשכתי לעבוד בחנות הבגדים שלי, אני פה כבר שעתיים! אני יודעת שזאת עבודה ואין לי כל כך על מה להתלונן אבל זה דיי משעמם אני חייבת להודות ונהייתי ממש עייפה… "תודה" הנערה שקנתה מהחנות כמה בגדים אמרה כשנתתי לה את השקית והיא יצאה מהדלת. "איך אפשר לעזור ל–" התכוונתי להרים את הראש מהקופה אל הלקוח הבא וראיתי את החיוך החצוף והמעצבן שלו מולי. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי בשקט מקווה שהאנשים שמסביב בחנות לא מקשיבים לנו. "אני רוצה לדבר איתך" לואי אמר עדיין עם חיוך וגבות מורמות. ישר נאנחתי ועזבתי את עמדת הקופה כשהלכתי במהירות לכיוון המחסן של החנות, מנסה להתחמק ממנו אבל הוא תפס לי ביד לפני שהספקתי להגיע וסובב אותי בחזרה אליו. "דניאל חכי!" הוא אמר מסובב אותי בחזרה וכבר יכולתי לראות אנשים שמסתכלים מסביב, מזהים את האיש המוכר בחנות. יכולתי אפילו לראות חלק מנערות מצלמות וחושבות שלא שמים לב אליו. "איך ידעת שאני פה??" שאלתי מעוצבנת לוקחת את הזרוע שלי בחזרה אלי. "הארי אמר לי אבל זה לא משנה אני ממש צריך לדבר איתך" אאע אני אהרוג את הארי כשאני אגיע הביתה. לא רציתי שהוא ידע איפה אני, כי פחדתי בדיוק ממה שקורה עכשיו. לא רציתי שהוא יבוא לכאן ויגרום לי להתייחס אליו. אני מנסה לשכוח ממנו! זאת התוכנית שלי והוא פשוט הורס לי אותה. גם ככה הוא כבר יודע שאני עדיין מרגישה אליו דברים וזה מספיק רע. הלוואי והוא לא ידע שאני אוהבת אותו… ככה כל זה היה נגמר הרבה יותר מהר… אחרי מה שהוא אמר לי ביום שהם חזרו הביתה הרגשתי שאני שמחה… אבל מצד שני זה הרס לי את כל התוכניו להתבגר עליו. הוא עם אוליב ואין מה לעשות וגם אם הם כבר לא יהיו ביחד אני לא אשמח שהוא סוף סוף חופשי… אני לא יכולה להתקע כל החיים שלי בגלל הסיפור הטיפשי הזה! ממילא הלב שלי לא יודע מה הוא רוצה, הוא סתם איבר טיפשי שלא צריך להקשיב לו והכל פשוט טיפשי…

"אני לא חושבת שזה רעיון טוב לואי" אמרתי מסתכלת מסביב על כל האנשים שבוהים בהם למרות שהם מרגישים קצת לא נעים עם זה. "שתי דקות, בבקשה תני לי רק שתי דקות. את לא תתחרטי" הוא אמר ולא הבנתי למה הוא כזה מחוייך. "יש לך דקה לואי! אני באמת צריכה לחזור לעבודה ואתה בכלל לא צריך להיות כאן!" אמרתי והרגשתי ממש לא נעים עם זה שכל העיניים עלינו. "אוליב ואני נפרדנו, זהו.. זה נגמר. אני באמת סוף סוף פנוי עכשיו בשביל מישהי שאני באמת אוהב…" הוא אמר עם חיוך עדין ומתוק. מה הוא חשב? שאני קפצוץ עליו עכשיו עם חיבוקים ונשיקות? שאני אנשק לו את הרגליים או משהו? "וואו. נפלא. מזל טוב בהצלחה במציאה הבאה, תודה שבאת לבקר" אמרתי באדישות מנסה שוב ללכת לכיוון המחסן אבל הוא שוב עצר אותי מבולבל וסובב אותי. "הא.?" הוא שאל ממש מבולבל והסתכל עלי. אוף הלוואי והאנשים מסביב היו פשוט הולכים מכאן. אני מרגישה את הבהיות שלכם!! רציתי לצרוח להם… "באמת חשבת שאני אחכה לך כל הזמן הזה לואי….?" אמרתי משאירה אותו בהלם, יכולתי לראות שהוא היה מופתע ואולי אפילו קצת כועס. לואי מתעצבן בקלות… פשוט הסתכלנו אחד על השני כשהוא היה ממש שקט והחלטתי שאני לא יכולה פשוט לעמוד מולו ככה כל היום והלכתי בשקט שוב לכיוון המחסן ונכנסנתי לתוכו. יכולתי להרגיש כל הדרך את העיניים והמצלמות של האנשים עלי ועל לואי ושמחתי לברוח למחסן. סידרתי כמה קופסאות של בגדים ובעיקר נעליים אבל לא הספיקו לעבור חמש שניות עד שממעתי את הדלת של המחסן נפתחת ולואי נכנס ישר אחריי, סוגר את הדלת מאחוריו. "מה זה אמור להביע בדיוק??" הוא שאל תוך כדי שנכנס לבפנים. "באמת לואי?? באמת חשבת שאני כל החיים שלי אשב ואתאבל עלייך, אחכה שסוף סוף תחליט שאתה רוצה אותי?? למה ציפית? שאני ישר אפול לזרועותייך?? … תן לי לחדש לך משהו לואי, אני לא אחת המעריצות שלך שמחכות שתבחין בהן וישר יקפצו על ההזדמנות הראשונה שתהיה להן אם לא שמת לב לזה! המשכתי הלאה! עכשיו נראה אם -אתה- באמת תשב ותחכה -לי-!" אמרתי עצבנית נכנסנת עמוק יותר למחסן אבל הוא עקף אותי ובא מולי, חוסם אותי מללכת. "שקרנית!" הוא אמר לי עוצר אותי מללכת ונאנחתי, רציתי שזה ייגמר כבר. "אני לא לואי ואתה צריך לקבל את העובדה הזאת! אני מצטערת אבל אני יוצאת עם מישהו אחר… אמרתי לך לואי, המשכתי הלאה.." אוקיי נכון שיקרתי, אבל זאת הדרך היחידה בה אני באמת אוכל להמשיך הלאה.. לפחות כאן אנשים לא יכולים להסתכל עלינו מכל צד. "אה כן..? עם מי?" הוא שאל נהייה טיפה יותר סבלני… אוקיי, אולי לא.. שיט, מה אני אומרת עכשיו..?

"אה… עם… אמ.. עם האקס שלי, בן… כן, אני יוצאת עם החבר הקודם שלי שוב…" ניזכרתי בבן והוא הדבר הראשון שעלה לי לראש… זרמתי עם זה. "לא את לא! את משקרת הארי כבר ניסה לעבוד עלי עם השקר הזה אין סיכוי בעולם שזה סתם צירוף מקרים!" הוא אמר ישירות כולו בטוח בעצמו ואני כבר התיישאשתי. "אוקיי! אז אני לא יוצאת איתו אבל זה לא אומר שאני עדיין יהיה איתך!" צעקתי עליו מכוונה שהוא פשוט יתעצבן עלי וילך… כן זה נשמע כמו תוכנית טובה. פשוט לעצבן אותו כדי שהוא ילך משם בעצבים. "מה לאזעזל הבעיה שלך דניאל??" הוא שאל ויכולתי לשמוע אותו מתחיל להרים את הקול ולהתעצבן. זה עווובד. "אתה הבעיה שלי!".
"על מה את מדברת בכלל?? רק לפני כמה חודשים אמרת לי בדיוק מה את מרגישה אלי!" פשוט התחלנו לצעוק אחד על השנייה בתוך המחסן. "זה היה לפני ארבעה חודשים! וזה בכלל לא משנה! פגעת בי כל כך לואי! אני לא -רוצה- להיות איתך! אני לא רוצה להיות שלך!" אוקיי זה היה שקר.. סוג של… "את יודעת שאני מצטער על זה אז אל תעשי את זה עכשיו! את יודעת שאני מתחרט על זה כל כך אז למה את בכוונה משחקת לי ברגשות?! חוץ מזה תפסיקי להגיד את זה! את יודעת מה אני מרגיש אלייך ואת מרגישה אלי בדיוק את אותו הדבר אז תפסיקי לשקר לעצמך!".
"אני לא אני פשו–!". הוא קטע אותי באמצע כשנאנח בעצבים ופשוט קטענו אחד את השנייה עם צעקות באמצע המריבה, "אעאא הלוואי והיית מפסיקה לעשות את זה! כל הזמן כן ולא! פעם אחת את אומרת לי את כל מה שבלב שלך ואז פתאם את לא רוצה לראות אותי! תפסיקי לעשות את זה את מטריפה אותי!" וואו הוא היה ממש עצבני, כל כך קרוב לעזוב וללכת בעצבים. ראיתי איך הוא כל הזמן הלך קדימה ואחורה כשהעביר את היידים שלו בשיער בעצבנות, כבר מתייאש ולא יודע מה לעשות.. רק עוד צעקה אחת אליו והוא יוצא בעצבים, אני בטוחה בזה.

"אם אני כל כך משגעת אותך לואי אתה יכולה פשוט לל-!" מצאתי את עצמי משתתקת על ידי הפה של לואי שהוצמד אלי. זה הפתיע אותי כל כך והרגשתי את הלב שלי דופק חזק. היידים שלו היו על הלחיים שלי כשקירבו אותי אליו בכוח, לא שהתנגדתי אליו. לא ציפיתי את זה קורה! הוא היה אמור ללכת בעצבים, הדבר האחרון שהייתי חושבת שהוא יעשה זה ינשק אותי. הרגשתי את היידים שלו על החזה שלו פשוט מונחות שם בריפלקס של ההפתעה שלו. הרגשתי אותו מנשק אותי ופשוט נישקתי אותו בחזרה. לא יכולתי שלא. אלו השפתיים היחידות שרציתי להרגיש בכל תקופת השנה הזאת. וסוף סוף זה קורה. הרגשתי את הלשון שלו מחליקה לאט לשלי והאפים שלנו שמרגישים אחד את השני מהקירבה. היידים שלו שהיו על הלחיים שלי רק גרמו לי להרגיש בטוחה יותר והרגשתי אפילו יותר בטוחה כשיד אחת שלו הליקה למסביב לגב שלי אפילו מקרבת אותי יותר לאט. יכולתי להרגיש שהוא התנמך אלי, מסתבר שהוא הרבה יותר גבוה ממני אז עליתי על קצות האצבעות הכי הרבה שיכולתי, מרגישה אותו מתרומם לאט לגובה הרגיל שלו כשהיידים שלי התלפפו למסביב לצוואר שלו. מרגישה את כל מה שקשור לפה שלו מנשק את שלי. זאת הייתה הנשיקה הכי ארוכה ונעימה שהייתה לי. יכולתי להרגיש את עצמי נצמדת לקיר בצעדים קטנים בגללו כשהאו נצמד קדימה אלי. לא מפסניק לנשק אותי לשנייה. כסוף סוף היינו צריכים למשוך אחורה לאוויר אחד מהשנייה יכולי להרגיש אותנ ואף לאף, כשאנחנו מסתכלים אחד לשנייה בעיניים מקרוב ומתנשפים מהאנרגיות שהלכו כאן עכשיו על הנשיקה הזאת. "וואו.." לחשתי בתוך ההתנשפות ויכולתי לראות גם את החזה שלו עולה ויורד טיפה מההתנשפות שלו. "הלוואי והיית פשוט שותקת לפעמים" גם הוא אמר באותו טון שלי מחייך ולא יכולתי לעצור את עצמי מלחייך גם. "זאת פעם ראשונה שזה לא מרגיש כל כך אסור ולא בסדר" אמרתי עם פרצוף ממש מבולבל כי זה היה הרגשה ממש מוזרה, כל הפעמים שהיו לי רגעים כאלה אינטימים עם לואי הרגישו כל כך לא בסדר… ופתאום הכל כל כך כן בסדר! אפילו יותר מבסדר! זה מרגיש כל כך נכון, כל כך טוב….

"אני לא יודע מה איתך דניאל… אבל אני הרגשתי כל כך הרבה רק מנשיקה אחת.." הוא אמר ועם שתי היידים שלו מסדר לי את השיער למאחורי האוזן. לא יכולתי שלא לחייך ולהסמיק מזה… הרגשתי את עצמי נושכת את השפתיים של עצמי כשהסתכלתי קרוב בעיניים התכלת אפורות המדהימות שלו. לא היינו צריכים להגיד כלום, יכולנו פשוט לעמוד שם שעות ולהסתכל אחד על השנייה. פשוט להגיש את המגע העדין של האצבעות שלו על עור הפנים שלי… "דני אנחנו צריכות לסגור!" שמעתי את הקול של החברה לעבודה שלי אלכס צועקת לי ורק אז עוד הבנתי שאנחנו במחסן ואנחנו שם כבר יותר מדי זמן. "בואי, אני יודע לאן נלך מכאן…" הוא אמר בשקט והרגשתי אותו תופס לי ביד כשהוא הוביל אותנו החוצה מהמחסן. בחנות כבר לא היו קונים והיה דיי חשוך, הכל מוכן לסגירה. לואי הוביל אותנו החוצה אבל נעצר ברגע שאני נעצרתי. "אז אני סוגרת או שאת נשארת פה או לא יודעת…" אלכס אמרה מתקרבת אלי. רק כשהיא נעמדה מולי היא הבחינה בלואי והייתה בהלם גדול. מאז היום שהתחלתי לעבוד כאן היא לא הפסיקה לדבר עליהם ועל כמה שהיא מעריצה אותם. אני פשוט לא יכולתי לשמוע עליהם כי זאת הייתה בדיוק תקופת המשבר שלי עם לואי והייתה אפילו איזשהו נקודה שהיא חשדה בי שאני זאת הבחורת ביניים של לואי שדיברו עליה בעיתון. אותו עיתון שה*חברה* של ליאם פירסמה עלינו. מי שלא מבין הם כינו אותי החברת ביניים כי הייתי בינו לבין אוליב.. אבל הכחשתי שזאת אני עד שהיא האמינה ואמרה 'כן… זה דיי מטופש.. לא הגיוני מה חשבתי לעצמי…' היא הייתה תמיד צוחקת לעצמה כשהצלחתי לשכנע אותה שאין לי שום קשר לבנים.

"אמ… את יכולה לנעול, אני… אה.. אנחנו הולכים" אמרתי מרגישה טיפה מובכת כשלואי פשוט עמד ליידי בשקט ובסבלנות עדיין מחזיק לי את היד. הייתי מובכת כי קצת מביך אותי להיות ככה עם מישהו מפורסם… זה דיי מוזר ולא נעים כזה… שהיא הייתה בהלם מאיתנו, במיוחד אחרי ששכנעתי אותה שעה שאין לי קשר אליו.. "ידעתי! אומיגאד כל כך ידעתי! אעע לואי טומלינסון אני לא מאמינה! מה הסיכויים שאת והוא! אעע מחסן! יצאתם ביחד מהמחסן מחזיקים ידיים! אני ידעתי!" היא אמרה מתרגשת והרגשתי את הלחיים שלי הופכות לממש אדומות. מזל שהאור היה דיי חלש ולא נראה לי ראו הרבה. "לואי, תכיר… אלכס, יש לנו אותן שעות משמרות קבועות בחנות. כמו שאתה יכול לראות היא מעריצה" אמרתי מרגישה ממש מובכת להגיד את זה. "היי, לואי" הוא אמר מוציא את היד השנייה שלו מהכיס אליה. היא התרגשה ולחצה לו את היד בחזרה. "אזזזזזז.. אתם ביחד??" היא שאלה עם חיוך ענקק שלא ירד לה מהפנים. "כן". "לא" אמרתי ישר אחרי לואי לא רוצה לעשות מזה עניין כזה גדול ואלכס פשוט הייתה מבולבלת. "כן, אנחנו כן היא סתם אומרת". "לא אנחנו לא פשוט נעזוב את זה, אנחנו ממש צריכים ללכת אלכס נתראה מחר" נתתי לה חיבוק מהיר עם יד אחת כי היד השנייה שלי הייתה בתוך היד של לואי שלא שיחרר ממנה וגררתי אותו החוצה. "אל תקשיבי לה היא לא יודעת מה היא אומרת!" לואי צעק לה כשכבר היינו מחוץ לדלת גורם לי לגרור אותו מהר יותר משם. אני הייתי כולי מובכת ואדומה אבל הוא רק צעק כשקירב אותי קרוב יותר אליו דרך המותניים כשהלכנו משם למכונית שלו.

משהו בכל הסיפור הזה מרגיש לי פתאום כל כך נכון… אני לא יודעת למה אפילו התנגדתי לזה מתחתחילה. לא משנה מה, אבל כל עוד הייתי איתו פשוט לא הצלחתי להוריד לעצמי את החיוך מהפנים.