עיר מעופפת פרק 25

פרק 25: אני מחליט לא לספר לג'ילי על ליאת, אני מחביא את התמונות בארון ומחכה בקוצר רוח לחופשה הראשונה שבה אוכל לטוס לבקר את ליאת, בינתיים, אני מחליט לכתוב לה מכתב למרות שאני יודע שרוב הסיכויים שהיא לא תוכל לקבל אותו, בגלל שעדיין לא מצאו דוור מספיק אמיץ או מספיק טיפש כדי למסור את המכתבים.
לקראת הערב, אימי עולה ומעבירה לי את הטלפון.
"זאת ג'ילי." היא אומרת ויוצאת מהחדר.
"ג'ילי?" אני שואל.
"היי. זאת אני. תגיד אתה עושה משהו מיוחד?"
"לא," אני אומר ודוחף את המכתב עמוק לתוך המגירה. "למה?" אני שואל.
"משעמם לי. אבא שלי הגיע הביתה מוקדם וכל הבנות ישנות עכשיו. אני יכולה לבוא אלייך?"
אני חושב מהר, אם היא תבוא לכאן היא עלולה לפגוש את אימא שלי ואת הבלגן שבחדר וממש לא היה לי כוח לשאלות של אימי.
"לא זה בסדר, אני בדרך אלייך."
"יש. יופי. תודה. מחכה לך." היא אומרת ומנתקת.
בדרך למטה אני מניח את הטלפון על השולחן ותוך חמש דקות אני אצלה בבית.
היא פותחת את הדלת ומסמנת לי להיות בשקט, אנחנו מתיישבים בסלון וג'ילי מכניה לי שוקו.
"אבא שלך הרדים אותן טוב." אני אומר ונהנה מהשקט המוזר ששורר בבית.
"כן." אומרת ג'ילי וחוזרת עם שני כוסות שוקו חם, היא מביאה לי כוס ומתיישבת.
"התחלת לעשות שיעורים?" היא שואלת בכוונה לפתוח שיחה.
"לא."אני עונה בקצרה ושותה את השוקו ששורף לי את הלשון
"אתה מתכוון לעשות?" שואלת ג'ילי וסוקרת אותי.
"לא."עניתי ללא רגש מסוים.
היא מהנהנת ואומרת:"יש לי משהו להראות לך, בוא." היא קמה ומושיטה לי את היד, אני תופס את ידה וקם, היא לוקחת ממני את הכוס, מניחה אותה על השולחן ומחייכת בערמומיות היא מביאה אותי למסדרון, ניגשת אל מגירה חומה ומוציאה משם בד לבן, היא מניחה את הבד כיס שלה ודוחפת אותי דרך הדלת האחורית.
"כנס לרכב." היא אומרת ואני נכנס.
"לאן נוסעים?"
"זאת הפתעה." היא אומרת ומוציאה את הבד הלבן מהכיס שלה, ותוך כדי נסיעה היא מגישה לי אותו.
"שים את זה על העיניים שלך." היא אומרת מבלי להסתכל עליי.
"למה?"
"זאת הפתעה." אומרת ג'ילי בחיוך ערמומי ומתוק כאחד. "פשוט שים אותו."
"בסדר…" אני מלמל וסם את הבד על העיניים, תוך שנייה הכל נהיה שחור ורק ההרגשה של האוטו נוסע נשארת.
אנחנו נוסעים לעוד כמה זמן.
"את מתכוונת לגלות לי לאן את לוקחת אותי?"
"לא."
"אפילו לא רמז?"
"אתה לא אוהב הפתעות, אה, טיילור? אל תדאג, הגענו. אתה תיכף תדע"
ג'ילי עוצרת את המכונית באחת.
"בוא." היא אומרת ותופסת בידי. היא מוליכה אותי, במקום ללא אדמה ישרה, להפך, היא עקומה, לפעמים טלולה ולפעמים מתונה, אני יכול לשמוע ענפים נשברים וציפורים מצייצות, על הלחי שלי אני מרגיש משהו סורט ורך כאחד, זאת הרגשה מוזרה ונעימה. לא מובנת ומיסטורית, אני דורך על משהו, מועד ושנייה לפני שאני נופל ג'ילי מייצבת אותי.
אנחנו הולכים עוד כמה זמן ואני מתחיל לשמוע קול שקשוק של מים.
ג'ילי מרימה לי את המכסה ואני מתנשף מהפתעה.
"וואו!" אני קורא. "זה יפיפייה!"