עיר מעופפת פרק 24

"היא אובססיית לגביי."
"לא נכון."
"לא שמת לב איך היא מסתכלת עליי? איך היא עוקבת אחריי והולכת לכל מקום שאני הולך?"
"היא פשוט מעריצה אותך, זה הכול."
"לא נראה לי." אני אומר ומביט מהחלון.
לאחר שתיקה של חמש דקות ג'ילי שואלת:"מה באמת קרה בין שניכם? היא עצבנה אותך?"
"לא." אמרתי מבלי להביט לה.
ג'ילי נושמת עמוק, היא לא חופרת לי, ואני שמח על כך.
ג'ילי עוצרת בצד הבית שלי ואני יוצא מהאוטו.
"אל תשכח לעשות שיעורי בית!" היא קוראת ומתחילה לנסוע.
אני מחייך ונכנס לבית. ההורים שלי לא בבית כך שאני ישר נכנס לסלון, הוא מבולגן ומלא ארגזים אפורים, אני פונה אל אחת הפינות שם על הארגזים כתוב באדום 'טיילור.' אני לוקח את כל הארגזים ששייכים לי ומתחיל לעלות אותם לחדר. רובם מכילים את התמונות שלי ושל ליאת.
אני לא רוצה להסתכן ולהשאיר אותם שם רק כדי שאיזה עוד נודלה תפיל אותם או יותר גרוע שג'ילי תמצא אותם.
אני מעלה אותם את התצלומים לחדר ומפזר אותם על המיטה.
יש שם תמונות, המון תמונות בשחור לבן, בחום ובצבעי פסטל עדינים.
אני מרגיש גוש מלוח בגרון וכשאני מרים את ראשי אני רואה את המכונית של ג'ילי נוסעת בחוץ, ונעלמת בפינה, אני מרגיש כאילו אני נקרע בין מספר בנות, בין אחת שקרובה ועדינה ובין אחת שרחוקה וקשוחה.
ובין אחת שאובססיית כלפי חופרת ומנסה להידבק אליי כל שנייה.
הדלת נפתחת קלות ואימה שלי נכנסת, "היי.." היא מלמלת בשקט. "איך היו הלימודים?"
"הם היו בסדר." אני מלמל ומביט בתמונות.
אימא שלי נאנחת ומתיישבת לידי, על הרצפה.
"מה קרה טיילור?" היא שואלת. "אתה נראה רחוק."
"אני נקרע, אימא, אני נקרע ואני לא יודע מה לעשות."
אימא שלי מרימה תמונה אחת מהמיטה וסוקרת אותה.
"תן לי לשאול אותך משהו, טיילור."
אני שותק ואימא שלי שואלת בעדינות:"הבילוי עם ג'ילי משכיח ממך את ליאת, נכון?"
אני מהנהן.
"אתה רוצה לשכוח אותה?"
"לא! אף פעם! אני לעולם לא אשכח אותה!"
שתיקה מביכה בחדר.
"ואתה אוהב אותה? את ג'ילי."
"אני מחבב אותה, היא כמו ידידה, אבל אני לא חושב שנוכל איי פעם להיות זוג, ליאת היא החברה שלי היא תמיד תהיה. אני לא הולך לוותר עליה."
"אף אחד לא ביקש ממך לוותר עלייה. אבל אם לא תגרום לאיזון בין שני הבנות אתה תיפגע בשניהן. אתה יודע את זה, נכון?"
אני מהנהן.
תמונה קטנה צדה את עיניי, זאת התמונה של ליאת, היא עומדת על גג הבית,מחזיקה אקדח שחור גדול, ולבושה במכנסי ג'ינס קצרות וגופיה אפורה, היא מביטה בי במבט פגוע למרות שעיניה רוצות להתפוצץ מצחוק. אני מחייך חיוך קטן.
רעיון קטן צץ במוחי. אני יכול לנסוע אליה בחופש הקרוב!
"אימא מתי.." אני מתחיל לשאול אך כשאני מרים את ראשי, אני מוצא את עצמי לבד בחדר.