הוא איתה, היא יודעת

הוא מניח לשפתיו לאחוז לשפתיה, לאחוז לשפתה לתשוקתו ולא להניח ואף לא למאית השנייה, כיוצרות ריקוד חושני ומוזר שלכמותו, לא מוכר, לא אמין.
היא עוצרת נשימתה לשנייה ואף לרגע, נושמת עמוקות לאוויר הלילה הצלול, שבה למחול התשוקה הסוער והבלתי אפשרי. הוא מחייך, חיוכו צחור כאור הלבנה לשירה שמימית. היא מחייכת חיוך זעיר כתגובה, כממתינה ומודעת להולך וקרב, קרב ובא.
היא חשה לידו הלוטפת לפניה ברכותה המרגיעה, כטובעת לעורה, כנעלמת לשתיקתה החרישית. הוא מהנהן לראשו ומניח לידו לצנוח דרכה מטה, לשוב אל מקורותיה. כעת הוא אפר, ולא עוד.
היא מביטה לעיניו התכולות, רכות בחמימותן הרגעית, סוקרת לגומות שללחיו ולשיערו הקצר והפרוע. היא מחייכת, חיוך מהול בעצב, מניחה לדמעות לצנוח מטה בנחיליהן המוכרים, להיספג לחולצתה וצבעה לה בהיר.
היא נושקת למצחו נשיקת פרידה, אחת נוספת כי ידעה כי אין לידה, אותה הפרידה אשר עקב עומק ריביהם לא מצאה עצמה לוחשת, לא מצאה עצמה מביעה.
היא עושה פעמיה למיטתה, מחליקה אגרופה הקפוץ לעיניה, מחליקה אצבעותיה לשיערה, מיישרת חולצתה, וסוקרת אחר אור הירח הבוקע מבעד לחלון הפתוח, סוקרת לווילונות הרכים המתנופפים לרוח המלטפת, החמימה והעדינה, המרקדת לצליליי הדממה.
היא מחייכת חיוך רחב, הוא איתה, הוא תמיד יהיה איתה, היא יודעת.
והנה תמה לה פרידה מזה פרידות רבות, כי אין לליבה כל כוח להפנים ולהתייצב כנגד הבאות. והוא איתה, היא יודעת, הוא תמיד יהיה איתה.