אי הילדים (1)

ברחתי, הרגשתי שהייתי חייב לברוח, אני לא יודע למה, זה היה פשוט מין דחף שכזה. זה אולי נשמע לכם מוזר שאני לא יודע למה הרגשתי דחף לברוח, הרי כול אדם רציונלי שמועד להיות מוצא להורג ירצה לברוח, אבל בשבילי, דווקא הרצון לברוח הרגיש מוזר, הרי ידעתי שאין טעם בלנסות לברוח מהמנהלים, כמו שאומרת האמרה העתיקה: 'תוכל לברוח אך לא להסתתר.' לעזאזל! נדמה כאילו האמרה הזאת נהגתה במיוחד כדי לתאר את המנהלים. הם מסוגלים למצוא כול אדם תוך ימים ספורים לכול היותר, אין מהם מנוס, הם עוקבים אחרי כולם, מנהלים את כולם מאחורי הקלעים, טוב, לא קוראים להם המנהלים בגלל שהם לא מנהלים, נכון? הם אלה שהפכו את האומה שלנו למפעל רווחי המורכב ממאות מיליוני עובדים, וכדי שהתפעול של המפעל יישאר יעיל, הם היו חייבים לעקוב אחרי כול העובדים, והם עדיין עוקבים אחרי כולם. בעצם, הם עושים הרבה יותר מלעקוב אחרי העובדים, הם מעורבים בחיי כולם, מעצבים אותם, מנהלים אותם כך שיתאימו לצורכי המפעל. אם אתם תוהים מה המפעל שלנו מייצר, אתם צריכים קודם כול להבין שהמפעל הוא בעצם אומה שלמה, ובתור אומה, המפעל שלנו מייצר הכול, החל מכסף, נשק ומזון, עד למוצרים הרגילים שמיוצרים במפעל טיפוסי וכלה בעובדים חדשים, שעוברים תהליך של חינוך שיתאים אותם לעבודה במפעל שהוא האומה שלנו.
אני זוכר שכשהייתי ילד, אני וכול הילדים האחרים גדלנו על אי הילדים, מקום מרוחק בו היו רק מעט המבוגרים שהיו אחראיים להשגחה על הילדים ולחינוכם, חוץ מהם מילאו את האי ילדים כמובן. המקום היה מיועד כמובן לעיצוב הילדים כך שיתאימו לצורכי המפעל. שיחקנו במשחקים שניתנו לנו, צפינו בסרטים שהוצגו לנו והערצנו את הערכים שלימדו אותנו, והכול כדי שלבסוף נעזוב את האי בתור אנשים שעוצבו לפי צורכי המפעל שהוא אומתנו. אך אנחנו בתור ילדים לא ידענו את כול זה, לא ידענו שהמשחקים בהם אנו כה נהנים לשחק משפיעים על אישיותנו, לא ידענו שהסרטים שמבדרים אותנו מעוותים את צורת מחשבתנו ובעיקר לא ידענו שהערכים שלימדו אותנו נועדו להפוך אותנו לעבדים מרצון, או בעצם לאנשים חסרי רצון משלהם. בתור ילדים לא ידענו דבר מכול זה, היינו תמימים, והרגשנו חופשיים, למרות שלא יכולנו להיות חופשיים פחות. המקום שנועד בכדי להכין אותנו לעבדות, אי הילדים, היה המקום היחיד עלי אדמות בו הרגשתי חופשי מעודי, וכעת ידעתי שזהו המקום אליו אני רוצה לברוח, הבנתי את פשר הדחף שלי לברוח אפילו שאין טעם, פשוט הרגשתי מוכרח לטעום טעימה אחרונה של חופש, בפעם האחרונה בחיי, אפילו אם יהיה זה חופש מזויף.