אבודה לנצח פרק 22

הדלת נפרצה. התעוררתי בבהלה, קבוצה של אנשים נכנסה. אחד מהם יצא ושמעתי אותו קורא: " הם כאן, הם כאן, הכול בסדר".
כמה דקות חלפו אדי נכנס לחדר: "מה את חושבת שאת עושה? כולנו פה השתגענו מדאגה"
–" אדי עם כל הכבוד אלו הילדים שלי, ואם אני רוצה לקחת אותם אלי אני יעשה זאת אני לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד"
הוא הרים את קולו: " את לא צריכה את חייבת, את לא מבינה על מנת שאוכל לדאוג לשלומם אני צריך לדעת איפה הם כל רגע, כבר חצי יום שאנחנו הופכים עולמות כדי לאתר אותם! ואת ישנה איתם פה את לא מבינה כמה…"
–"אל תצעק על אמא שלנו"
–" יינון?!" צעקנו שנינו בבהלה הוא התעלם מאתנו וצעק שוב על אדי: "שמעת! אף פעם על תצעק על אמא שלי"
–"אמא תגידי לו יינון מפריע לי לישון!"
– " אליה גם את?" אני ואדי הבטנו אחד על השני המומים.
-" אמא אני רוצה שהוא יצא מפה" אמר יינון
-" אבל חמוד שלי אבא מאד אוהב אותך, הוא כל כך דאג לכם והוא רק…"
–" שיצא מפה שיצא! למה הוא צועק עליך? שיצא!"
-" טוב טוב אני יוצא אל תכעס, נדבר יותר מאוחר "
–" יינון נשמה שלי זה לא יפה לדבר ככה אתה יודע שתמיד…" הוא נרדם, גם אליה נרדמה.

קראתי לאדי שיחזור, הוא חזר ואתו רופא." דוקטור איך זה יכול להיות שהם התעוררו אחרי כל כך הרבה זמן?"
–" ולמה הם נרדמו שוב בפתאומיות?" שאלתי
–"אין לי מושג, אבל אני חושב שאם אני יזריק להם את התמהיל הזה הם יתעוררו שוב"
–" טוב דוקטור" אמר אדי
–" אני לא מבינה מה אתה חושב להזריק להם?"
–" ויטמינים שיעוררו אותם"
–"אילו ויטמינים?"
אדי התערב בשיחה: "זה בסדר יקירה אל תדאגי, הוא הרופא המשפחתי שלנו אנחנו סומכים עליו בעיניים עצומות"
–" אדי אני לא מוכנה אתה לא תסממם את הילדים עם ויטמינים או בכל דבר אחר"
-" אבל…"
– "אדי נגמר על גופתי אתם תתנו לילדים שלי עוד תרופות"
-" אבל זה בלתי אפשרי! אתה חייב לטפל בנושא הזה, איך אתה מאשר לה לדבר אליך ככה! תעמיד אותה במקום אתה מחליט מה יהיה ואיך יהיה וכרגע הם צריכים את התרופות שלהם!" אמר הרופא.
-"צא רגע" הרופא יצא.
אדי המשיך: " אני מצטער יקירה אבל הוא צודק זו כנראה הדרך היחידה לטפל בהם אני לא יכול לקחת את הסיכון שיקרה להם משהו, כמעט איבדתי אתכם ואם זה יקרה שוב אני לא…"
–" לא אתה לא יכול לעשות את זה ואם זה מה שפוגע בהם ואם הוא זה שמרעיל אותם אתה לא יודע מה בדיוק הוא עושה לפחות נביא עוד רופא שיבדוק שיפקח"
–" זה לא הגיוני להביא רופא שיפקח על הרופא הרשמי של הארמון, את לא מבינה את המשמעויות של זה, הרופא הזה אתנו כבר שנים רבות ואין סיכוי שהוא יסכן אותנו, הנה תראי הוא עזר לך להחלים"
–"זה לא משנה אני לא ייתן לך להזריק להם עוד תרופות"
–" תקראו לרופא שיכנס"
–"אדי בבקשה, לא, אל תעשה את זה, אני לא יסלח לך לעולם אם…"
–" טוב ,תעשה את זה" הוא אמר לרופא
–" יופי, תעמיד אותה במקום אתה זה שצריך לומר את המילה האחרונה והיא חייבת להבין את זה"
–"אל תדבר הרבה רק תיתן להם את זה"
צעקתי "לא אני לא מוכנה אל תיגע בהם תעזוב את הילדים"
– "תוציאו אותה מפה! אני לא יכול לעבוד כך! " אמר הרופא.
השומרים הסתכלו על אדי הוא הוריד את הראש והנהן. צעקתי, התנגדתי בכיתי אבל הם לקחו אותי לחדר אחר. הם הושיבו אותי על המיטה, קמתי הם תפסו אותי והושיבו אותי שוב. אחרי כמה פעמים כאלה הם החזיקו אותי ואזקו אותי למיטה.
צעקתי, בכיתי ואחרי כמה דקות אדי נכנס לחדר. ואמר: " זהו, זה נעשה. מה?! אזקתם אותה למיטה? אתם לא שפויים תשחררו אותה ומהר"
–" אבל אתה לא מבין מה היא…"
–" תשחררו אותה וצאו" הם עשו זאת.
קמתי מהמיטה ורצתי לילדים חיבקתי אותם, כעסתי על עצמי שלא הצלחתי להגן עליהם לחשתי "אני מבטיחה ילדים שלי זה לא יקרה שוב אנחנו נעזוב".
אדי נכנס לחדר, לחשתי לו בכעס -" אני לא מאמינה שעשית לי את זה אני לא יסלח לך לעולם, אתה יכול לשכוח מ…" שתקתי. אני לא יגיד לו שהוא יכול לשכוח ממני ומהילדים, כי בזמן הקרוב אנחנו כבר לא נהיה כאן.