אגדה תת ימית | פרק 4
מוזר לשכב על המיטה בחדר הענקי שלי לאחר כל היום המוזר והמפרך הזה בידיעה שמחר שוב אני עוזב את הבית לתקופת זמן לא מוגדרת. לא שזה מעציב אותי יותר מדי, אבל דמשק, האדם המוזר עם השם המוזר שהיה אצלי בחדר יותר מוקדם גרם לי לסחרחורות ולאיבוד שפיות מוחלט.
מכיוון שאבא לא דיבר איתי מאז שהוא היה אצלי התחלתי לחשוב שאולי דמיינתי אותו ושהולכים לשלוח אותי בעצם למוסד סגור, שם יאשפזו אותי ויתנו לי את הטיפול הראוי לאדם חולה בנפש כמוני.
אבל האבן שישבה עדיין על המדף מהרגע שדמשק הלך ועד עכשיו הוכיחה לי בכל שנייה שאני לא מדמיין, היא אומנם הפסיקה לזהור, גם לא העזתי לגעת בה פעם נוספת, אך היא ישבה שם על כל סימניה וסמליה המוזרים ומשום מה קיבלתי את התחושה שהיא מתבוננת בי בחזרה.
חוסר הנעימות שהיא גרמה לי להרגיש היה מעל ומעבר, סובבתי את ראשי לצדו השני של החדר בנסיון להרדם בידיעה שמחר הולך לחכות לי יום מפרך למדי ולבטח מוזר יותר מהיום הזה.
דקות אחדות לפני ששקעתי סופית בשינה נזכרתי שוב בדמשק…
לאחר שהאבן זהרה לשמע המילה 'אתונה' כאילו יש לה חיים ורצונות משל עצמה, הוא אסף את כל התמונות והניח אותן בתוך התרמיל הירוק שלו.
"מחר אני אגיע לקחת אותך, חשוב שתדע את שמי, דמשק!" הוא זרק לחלל החדר "מסע ארוך במיוחד מחכה לנו, כמובן רק אם תסכים לבוא, אבל קודם כל אתה צריך להיות במפקדה כדי לראות לאן פניך מועדות" הוא התקדם לכיוון הדלת ובשנייה האחרונה סובב את ראשו בחיוך "דרך אגב, נמצאת מתאים לתפקיד. בדיוק כמו שחשבתי" הוא יצא מהחדר מקפיד לסגור אחריו את הדלת עד הסוף משאיר אותי המום ומבולבל.
הכרחתי את עצמי בכוח לקום ליום שטוף שמש ולכאורה נטול דאגות. למזלי הרב קמתי בשעה די מאוחרת כאשר אף אחד לא הואיל בטובו (בבית כמו במקלט) להעיר אותי, אז אבא כבר לא היה בבית.
לאחר שהתלבשתי בבגדים האפורים של המקלט, הרגל שקשה מאד להמנע ממנו, במיוחד כאשר אתה לא אוהב את הבגדים הנוספים שיש לך עליהם, ירדתי למטבח כדי לראות אם אפשר לחטוף משהו קטן לאכול לפני שאני מתחיל לחשוב מה אני הולך לעשות ביום הזה עד שדמשק יגיע כדי לקחת אותי.
נכנסתי למטבח הענקי שלנו מריח את הניחוחות הנעימים שעלו מהאוכל של הטבח הלא מוכר לי שהוחלף כל מספר חודשים תדיר, רק משום שאבא מפונק מדי.
הסתכלתי על שולחן המטעמים שעמד באמצע המטבח המרוצף בשחור לבן והרגשתי איך הרעב מטפס מעלה בבטני עד גרוני.
התיישבתי בכסא השחור המרופד שבראש השולחן, נחמד לפעמים לתפוס את המקום של אבא, למרות שכל הכיסאות אותו דבר זה מרגיש הכסא הכי נוח.
תוך כדי זלילה מהירה וחטיפה מכל הבא ליד עיניי שוטטו על המטבח המפואר. העיצוב של המטבח הוחלף לא מזמן כנראה, לא שזה עניין אותי יותר מדי, אבל לא ראיתי שום רע בעיצוב הקודם.
על השיש השחור שהקיף את החדר בחצי ריבוע מצידו הימני עמדו שני עמדות בישול חשמליות לבנות בצדדים, מעליו ומתחתיו הוצבו ארונות עץ לבן עם ידיות מסולסלות ושחורות שבהקו ביופים. שני הכיורים הלבנים שנחו במרכז השיש ומעליהם הברזים האפורים נצצו כאילו מעולם לא השתמשו בהם. השולחן שישבתי עליו עמד במרכז החדר בדיוק והיה מעורבב מעץ לבן ושחור, עליו הייתה פרוסה מפת תחרה לבנה ומרשימה, בנוסף לכל המאכלים שעד הצהריים בוודאי יהיו בפח הזבל בגלל חוסר באנשים שיאכלו אותם. שלושה מקררים ענקיים (שוודאי מתמלאים באוכל כל שבוע מחדש עד חוסר מקום) שניים לבנים ואחד שחור עמדו לסירוגין בפינת המטבח מול השיש הענקי בצידו השמאלי של החדר ליד פח גינה שחור, ובפינה השנייה עמדו שני תנורים לבנים ונוצצים שגם בהם נראה כאילו לא נעשה שימוש מעולם.
כל העניין של להשוויץ כמה שיותר עם הכסף שיש לך, כמו שאבא שלי עושה, זהו עניין שממש לא מצא חן בעיניי עוד מילדות. יש כל כך הרבה אנשים נזקקים שבמקום להחליף עיצוב יוקרתי וטבחים כל מספר חודשים אפשר לעזור להם. אבל זה לא כל כך עניין את אבא, לא זה, ולא דעתי הנחרצת.
לאחר שסיימתי לאכול כמעט מכל המעדנים שעמדו על השולחן המפואר קמתי לשטוף את ידיי באחד מהכיורים הלבנים, למרות רגשי האשמה שאני מלכלך את מה שהרגע ניקו.
תוך כדי שהמים הקרירים והנעימים זורמים על ידיי שמעתי מאחוריי צעדים חלושים המשתדלים כביכול לא להעיר את תשומת ליבי, דבר שלא הצליח במיוחד.
סובבתי את פניי וראיתי למולי את דמשק, כל מצב הרוח המרומם מהארוחה המשביעה והטעימה ירד בבת אחת פלאים למול הפרצוף החייכני שלו, לא חשבתי שהוא יגיע כל כך מוקדם.
"בוקר טוב" הוא הפטיר לעברי כאשר ראה שאני ממשיך להתבונן בו ולשתוק, הזעפתי את פניי וסגרתי את הברז במהירות, תוך כדי חיפוש מהיר בארונות אחר מגבת כלשהי לנגב את ידיי הרטובות. לאחר שניות אחדות בהם עברתי כמעט על כל הארונות מצאתי לבסוף מגבת רכה ונעימה למגע שבה ניגבתי את ידיי ומיד אחר כך כנהוג בבית אבא השלכתי לסל הכביסה של המגבות שעמד בארון הצמוד לארון המגבות.
"אני מקווה שהמזוודה שלך מוכנה" דמשק שכל אותו הזמן עקב אחריי בעניין רב ובשתיקה הוציא סוף סוף מפיו משפט.
"למה צריך מזוודה?" שאלתי אותו באדישות "אמרת שאם אני לא רוצה אני לא מצטרף".
הברק המוזר שלו חזר לשכון בעיניו והוא חייך בצורה יוצאת דופן אפילו בשבילו "אבל אם תרצה.. לא תוכל לחזור לכאן" הוא אמר בקול לוחש שגרם לעורפי לסמור.
תגובות (1)
אני לא חושבת שיש משהו לשנות, את כותבת ממש טווב (ברצינות, לא סתם..)
אני כבר מכחה שהוא יתחיל… ^~^
זה מעניין, תמשיכי !