התעוררות – פרק 37

עיניי כבר מתרגלות לחושך, כך שאני רואה צלליות כהות על רקע שחור חלש. מעלינו מנורות הנייר הצבעוניות נדמות ככתמים בתוך האפלה. מישהו לא גלוי לעין נושף נשיפות קצובות ומדגדגות על אוזני ואני צריכה להתאמץ כדי לא לגרד את אוזני בידיי המחזיקות את העוגה שנדמה כאילו נהיית כבדה מדקה לדקה. קולות לחשושים נשמעים חרישית. אף אחד לא יודע למי שייך איזה קול, אנחנו רק צללים העומדים דוממים בחושך.
"ששש…" מישהו משתיק את קול הנערות המצחקקות, אך במקום שיהיה שקט, עוד כמה שריקות חרישיות נשמעות.
"שקט כבר," מישהו לוחש בכעס.
"חם לי."
"נו מתי היא באה."
לפתע כולם משתתקים כשאלומת אור צהובה ורכה מאירה קו צר ודקיק מהדלת שנפתחת בפתח שלא עולה על סדק. ואז הדלת נפתחת כולה ואחד הנערים האחראי פותח את האורות. מצדדי מזנקים קונפטי צבעוניים שמתעופפים בקול נפץ באוויר ונוחתים בדממה על רצפת האולם אותו שכרנו ממורין.
במפתן הדלת עומדת המומה אמנדה, ועל ידה ארין המצחקקת למראה הבעת פניה שנשלחה על מנת להביא את אמנדה למסיבת ההפתעה שלה.
כולם צועקים יחד בתיאום מושלם, "מזל-טוב מנדי!"
שתיקה משתררת בחדר, אפילו אמנדה לא פוצחת את פיה למראה ההפתעה. בעיניה היא מרפרפת על פניהם של כולם ואז היא צורחת באושר, "אני לא מאמינה!"
כולם צוחקים ומתקרבים אליה על מנת לברך אותה. היא מרכינה את ראשה במעט כשכמה נערים מאחלים לה מזל-טוב ואז מבטה נתקע עלי, עדיין מחזיקה את העוגה המטופשת ומרגישה הכי מטומטמת בעולם כשאני עומדת שם, בזרועות כואבות וחיוך רפה.
למזלי, נער אחד נחלץ לעזרתי ולוקח את העוגה לידיו, כך שכעת ידי פנויות לחיבוקה הענקי של אמנדה. "את כזאת מלכה!"
לאחר חיבוק מוחץ היא מפנה את ראשה לעוד שתי נערות שבאות לברך אותה. המוזיקה מתחילה למלא את החלל שאנו לא הספקנו ואני נאנחת ולוחשת בקול חלש שנבלע בין צלילי המוזיקה, "אני יודעת."

המסיבה עדיין במלוא עוצמתה. נדמה כאילו בתוך האולם נהפכנו יחד לבס אחד גדול כשלבֵי כולם פועם בקצב התואם לשני. הרבה תלמידים מתנועעים בתנועות מגושמות ברחבה, מתנגשים אחד בשני תוך כדי שהם מחזיקים ביד אחת את משקם. השירים מתחלפים במהירות, כך שאין אפילו הפסקה קצרצרה ביניהם.
"אחלה מסיבה!" צועקת לי באוזן אמנדה שקופצת בקצב המוזיקה. אף שיש מוזיקה חזקה, קולה של אמנדה מכאיב באוזני, מזעזע אותה במעט. אני רוקדת עם אמנדה, מדי פעם היא מפנה את גופה על מנת לרקוד עם אחר, כך שאני מוצאת את עצמי רוקדת כל פעם עם נער או נערה שאני כלל לא מכירה.
לבסוף – אחרי שקיבלתי כמה מרפקים בצלעות ודריכות עקבים על הרגל – אני מוותרת על כך והולכת למלא לעצמי שתייה, מושכת את זה כמה שיותר זמן.
האורות הצבעוניים הם מקור האור היחיד, כך שכל פני הרוקדים נצבעים בצבעים שונים, חמים וקרים כאחד. כשאני מצמצמת את עיניי ומתאמצת ממש אני קולטת כמעט בחדות את ניק, עומד שם בלבוש מכנס ג'ינס קצר וחולצה שאת צבעה אני לא מזהה, ספק בגלל החושך ספק בגלל המרחק. הוא מדבר בפלירטוט עם נערה בלונדינית שמרפרפת את שפתייה על קצה כוס פלסטיק.
ללא ספק ירש משהו מאחיו הגדול, אני חושבת ביובש. משיכה לבלונדיניות.
"אני מת על שמלת המיני שלך," קול מאחורי לוחש ברמיזות באוזני, רוכן מעל כתפי ומסיט את שערי אחורה.
"תתרחק ממני, דרק," אני אומרת ודוחפת אותו בעזרת מרפקי כשהוא מרפרף עם שפתו התחתונה על אוזני. הוא נע במעט אחורה מדחיפתי בצחקוק קל, אך הוא חוזר לעמוד מאחורי, רק שהפעם אני מסתובבת אליו. אני לא יכולה להתכחש לכך שהוא נראה טוב, אפילו טוב מאוד. אבל כבר חציתי את הגבול עם דילן, אני לא יכולה לתת לזה לקרות שוב.
אני מניחה את אצבעי על לוח חזהו והודפת אותו אחורה עד שהוא מתנגש בגבו בקיר. אני מניחה את ידי על צווארו, מרפרפת עם אצבעותיי על קו לסתו ופושקת את שפתי. כשאני מקרבת אליו את שפתי, הוא רוכן לעברי בשפתיים פשוקות גם, אך אני מתרחקת ממנו. מה שגורם לו לשוב חזרה אחורה ולהביט בי בכיווץ גבות בניסיון להבין מה צעדי הבא.
אני מרגישה את לבו הולם בקצב שמאיץ מרגע לרגע בשל האדרנלין והתשוקה תחת ידי המונחת על חזהו. אני מניחה את שפתי על צווארו ומרפרפת עליו, נוגעת לא נוגעת, עד שאני מגיעה לאוזנו.
הוא פולט אנחה.
"תתקרב אלי עוד פעם ומילה שלי אתה תסורס," אני לוחשת, קוטעת את הנאתו. "ומילה שלי זאת מילה."
לרגע דומה שהוא באמת לקח זאת כאזהרה כשהוא בולע את רוקו כמעט בקול, אך גם אם כן, זה רק לשבריר שנייה, כי ארשת פניו משתנה לרגועה והוא נסוג ממני אחורנית ככל שהקיר מאחוריו מאפשר לו. הוא מרים חצי ידיים בגיחוך, כדי לסמן על כניעתו. "נכנע."
אני עדיין מביטה בו בעוינות שלאט לאט דועכת ובין רגע תופסת את מקומה הרגשה רעה שעדיין לא פענחתי את משמעותה. אולי הגזמתי קצת בתגובתי?
לפני שאספיק להתחרט על תגובתי ובכך אגרום גם לדרק להתחרט על כניעתו, אני חגה על מקומי ויוצאת מדלת החירום הפונה היישר החוצה. בחוץ אני נשענת על גבי הסורגים המקיפים שטח קטן של יציאת החירום.
הירח נראה לפתע בוהק יותר בלילה. השמיים לא שחורים כליל, אלא יש רמז מובהק של צבע חום-אפרפר. לא נראה שהלילה יתכהה מאוחר יותר, רק יתבהר כאשר הזריחה לא תאחר להגיע. כבר בשעות הערב המוקדמות מתחיל האוויר להפוך צונן, עוד רמז מוחשי לחורף. אני לא יודעת איך החורפים עוברים כאן, אם ישנו שלג או רק מבולי גשם רועשים בלילה שקט.
העננים כעת נראים בקושי, כאילו הם רק לחישה על גבי רקע השמיים זרועי הכוכבים אשר קורצים אלי. קול טריקת הדלת מאחורי ללא ספק גרמה לי לקפוץ ממקומי. אך לפני שאני מספיקה להסתובב על מנת לראות מי זה, סם כבר נשען לידי, על הסוגרים שמרוב הקור כבר מצטיירים עליהם תביעות אצבעות שנשארות למשך זמן ממושך ואז נעלמות בהדרגה.
בידו הוא מחזיק כוס פלסטיק אדומה. "באתי להגיד לך שלום."
"אז תגיד," אני משיבה בחצי חיוך.
"שלום," הוא משיב בגיחוך. על פניו עולה חיוך קטן, כמעט מבויש. שערו כהה יותר תחת השמיים השחורים. הוא מניח את מרפקיו על הסורגים ומרים רגל אחת על הסורג התחתון, מביט בי.
"היי," אני לוחשת.
"אה," הוא אומר, כאילו נזכר במשהו. הוא מושיט לעברי את הכוס. אני מציצה לתכולתה. אומנם מורין אסרה עלינו להביא שתייה אלכוהולית למסיבה והיא בעצמה גרמה לכך שלא יהיה לנו אפשרות להגיע לאלכוהול, אבל כמה נערים עם קשרים חיצוניים הצליחו להבריח כמה בקבוקים לא לפני שהשביעו אותי ואת ארין – כאחראיות ראשיות של המסיבה – לחפות עליהם אם מורין או אחד המורים שואל או מגלה.
"הבאתי לך," הוא משיב במשיכת אף קטנה. "זה בלי אלכוהול."
אני מחייכת, משום שהוא ענה על השאלה שלי שבעצם אף פעם לא התבטאה במילים, ולוקחת את הכוס לידי. לרגע ידי נוגעת בידו. כשאני מרימה אליו את מבטי, אני מבינה שגם הוא חש בכך. בחום שעקצץ רק לרגע, כאילו ישר נשלח אל מערכת העצבים והרטיט כל שריר בתוכי.
"ארגנת אחלה מסיבה," הוא אומר אחרי כמה דקות של שקט, בהם בין לבין לגמתי מן הכוס.
אני בולעת את הלגימה האחרונה. "תודה, אבל לא רק אני ארגנתי."
הוא מהנהן ומביט אל נקודה לא ברורה קדימה.
"איך ידעת שאני כאן?" אני שואלת בכיווץ גבות.
הוא מושך בכתפיו בתנועה כמעט לא מורגשת. "ראיתי אותך יוצאת החוצה," פרצופו עדיין מביט קדימה, אך עיניו פוזלות אלי, "אחרי שהיית עם דרק."
אני נושכת את שפתי. המחשבה היחידה שמתרוצצת לי בראש היא בעצם המחשבות שלבטח מתרוצצות לו בראש. אני יודעת מה הוא חושב, אך אני לא בטוחה שאני חייבת לתקן את מחשבותיו, לבסוף אני רק אומרת, "אה."
אני יודעת שזאת לא הייתה רק פזילה, אלא שאלה שמסתתרת מאחורי הפזילה. הוא רצה, ועדיין, שאסביר לו מה קרה שם בדיוק, אם יש ביני לבין דרק מתח כלשהו, אך המתח היחידי שקורה ביני לבין דרק היא השאלה מתי הוא יתגרה בי ויסורס על ידי.
"סם," אני פולטת לפני שאני אתחרט, "אין ביני לבין דרק כלום."
הבעת הקלה נשקפת מפניו כשהוא מחייך חיוך קטן ואז מביט בי כשכל פניו פונות אלי. "אז… את באה לכאן הרבה?"
אני צוחקת והודפת אותו קלות בכתפו, איך הוא לא זז, רק מביט בי בחיוך חוקר.
"מה?" אני שואלת במבוכה, משתדלת לא להשפיל את מבטי.
"יש לך צחוק יפה," הוא אומר, עדיין מחייך. "מתגלגל כזה, טהור."
הכול עוצר לפתע, אפילו קול הצרצרים העמום, כאילו מרגישים במתח האופף אותנו כמו ענן. במבטי אני מנסה לפענח מה עיניו משדרות, ואני מופתעת לגלות שעיניו משדרות אחרת מהבעת פניו.
כשהוא רוכן לעברי, אני מבינה שאני צריכה להתרגש רק כאשר זה באמת קורה. נדמה שכל הפעמים שבהם חווינו כמעט-נשיקה, הכינו אותנו לרגע הגורלי האמתי. אני לא זזה ממקומי כשהוא מוסיף להתקרב, בוחנת את צעדיו האטיים, אך הבטוחים והנחושים.
ואז – כששפתיו נוגעות קלות בשפתי, כאילו מבקשות רשות – אני מבינה שאין שום דבר שיכול הפעם להפריע או לעצור זאת, זה חזק מדי, אפילו בשביל אחד מאתנו שינסה להתנגד.
לבי משתולל בחזי ואני לא מרוכזת בכלום מלבד הנשיקה העדינה והרכה שסם מנחית על שפתי ברגע עוצר נשימה אחד. כאשר הוא רואה שאני לא מתנגדת, הוא מניח את ידו האחת על מותני, מושך אותי אליו, נכסף לזה, בעוד השנייה מונחת סביב צווארי, אגודלו לוחצת ובין לבין מלטפת את קו הלסת שלי. הנשיקה שהתחילה את דרכה כעדינה ונינוחה כמתיקת סוד, נהפכת לסוערת יותר, מוצפת רגשות בלתי ניתנים לשליטה. טעמי פינו מתערבבים יחד וכבר לא שייכים לאף אחד מבנינו. ואז – כשנראה כאילו דבר לא יכול להרוס את הרגע – אני טועמת עקצוץ על קצה לשוני. עקצוץ חם וחריף.
אני מתנתקת ממנו, מצחנו עדיין לוחצים זה כנגד זה ושנינו מתנשפים. חיוך עולה על פניו והבל פיו המהול בריח אלכוהול עולה אפי. אני מתנגדת בכול תוקף לרצון הדוחק בי להרגיש שוב את שפתיו הרכות והמתוקות בין שפתי ואני מסיטה את מבטי בכאב.
הרגע שחלקנו יחד, מתפוצץ כאשר אני מבינה שהוא ככל הנראה ישכח הכול בבוקר, כשהשפעת האלכוהול, בה הוא נתון לחסדיה, תעלם כליל וכך גם זיכרון הנשיקה. הוא לא מנשק אותי מתוך רצון חופשי, אלא מתוך שיכרות. אני לא יכולה להניח לעצמי להיות אנוכית לערב אחד ולקבל את מה שאני ככל הנראה רוצה לעצמי, לסם צריכה להיות גם דעה בנושא.
סם מסובב את שנינו, כך שגבו נחלץ לסורגים ושפתיו סנטימטרים מפי, אך הוא מתיק ממני את מבטו ומסתכל מאחורי. אני נאנחת ומשפילה את ראשי כך שקודקודי נוגע בחזהו ואז כשדלת יציאת החירום נטרקת מאחורינו, אני מבינה שמישהו ראה אותנו, וכנראה סם יודע מי זה.
אני מסתכלת מיד אחורנית, אך אף אחד לא עומד שם, לכן אני מתנתקת מידיו הסוגרות שלך סם. "מי זה היה?"
הוא מושך בכתפיו. "אמנדה."
אני מהנהנת בהבנה. מעולה. זה מה שחסר לי עכשיו, שיחה עם אמנדה שלבטח לא תסתפק רק במשפט "אני וסם התנשקנו", אלא תרצה מידע מפורט פלוס הערת שוליים אם אפשר על מנת לתאר הכול מהחוויה האישית שלי.
"רון," סם לוחש, מניח את ידו בתחתית גבי ומושך אותי אליו, אך אני מתחמקת ממנו. מחר הוא כבר לא ירצה בזה.
אני מניחה את קצות אצבעותיי על מצחי ועוצמת את עיני תוך כדי הנדת ראש קטנה. "כואב לי הראש, כדאי שאלך לבדוק מה עם מנדי ואז אלך לעשות מקלחת."
הוא בולע את רוקו ולבסוף מהנהן.