אנחנו שוות? {פרק 2}

לאחר שליאל סיימה לקשט את הכיתה, המורה ניכנסה ליאל ניגשה אליה. המורה נינת חיבקה את ליאל ואמרה ברכה קטנה, ואז נינת נתנה לליאל שקית קטנה. והינה הגיע הזמן להתחיל עם המסיבה של ליאל. כולם ישבו סביב השולחן, שירז החברה הכי טובה של ליאל ישבה על ידה. רק איך שכולם היתיישבו שמו לב שניקול עומדת בצד. שירז אמרה לה "בואי ניקול שבי על יד נינת". ניקול הייתה ילדה ביישנית נורא לכן גם עכשיו היא ישבה על הכיסא כאילו שישבה על משהו דוקר. והיא הייתה ניראת מודאגת. כולם אכלו את העוגה הגדולה והטעימה של ליאל, ועכשיו הגיע זמן ליפתוח את המתנות. המתנה הראשונה שליאל פתחה הייתה השקית הקטנה של מורה נינת זו הייתה שרשרת מכסף שהקולון שלה היה האות באנגלית הראשונה של השל של ליאל. הקופסא מקושטת עם אבנים יפים של שירז היה שם בפנים, הרבה מדבקות תלת מימד, ומיתחת למדבקות היתה איגרת ברכה שבתוכה היה שטר של 200 שקל. ובאותו רגע כל הכיתה שמה לב שאת מתנה של ניקול עם השקית הגדולה ליאל עדיין לא פתחה. כש ניגמרה המסיבה כולם יצאו בריצה להפסקה הגדולה. יצאו כולם חוץ מליאל וניר שזה ילד מהכיתה של ליאל. ליאל רצתה לעסות הכל כדי ליראות איזה כאב היא עושה לניקול. התיכנון שלה היה לקחת את המתנה של ניקול ולעשות ממנה דבר מצחיק, כך שכולם יצחקו. היא הוציאה מהשקית משהו פשוט ממש יפה מדהימה, שעצרה לליאל את הנשימה ! זה היה דובי בערך גובה של מטר, הוא היה כולו לבן כשלג, אבל רק האוזניים ופות ידיים ורגליים שלו היו עשויים מלקה בצבע שחור מבריק. ועל הבטן שלו היה רשום; "יום הולדת לליאל ולמטה היה רשום 15 . אז בוודאי שליאל הבינה שזו המתנה הכי יפה אבל לא רק יפה אלא הכי יקרה…..