מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 71

~~~נקודת המבט של קרוליין~~~

"מי כאן המשפחה של אלה?" סוף כל סוף רופאה יצאה כדי לדווח לנו מה המצב. הארי ואני ישר קמנו והשאר אישרו שרק אנחנו ניכנס. יכולתי לראות שהארי היה ממש לחוץ. הוא לא הפסיק להרעיד את הרגל שלו כבר כל השעה השלמה שאנחנו מחכים כאן בחוץ. ניכנסנו פנימה לחדר וראינו את אלה שוכבת על המיטה, מחזיקה ביד תינוק קטן ויפה ובוכה, אבל יכולתי לראות שאלה היו דמעות של אושר. לא יכולתי שלא לחייך כשהתקרבנו אלייה. "זאת בת" אלה אמרה כשהדמעות שלה עדיין יורדות והיא מחייכת. הארי היה נראה מאושר, יותר ממאושרת. הוא לא אמר כלום אבל הוא הרים בעדינות את התינוק והחזיק אותה ביידים שלו. "היא מדהימה" הוא אמר ואני נשבעת שיכולתי לראות דמעות. "אתה בוכה הארי?" אמרתי ולא יכולתי שלא לחייך חיוך ענק. "מה?? לא אני לא!" הוא אמר מתעצבן עלי גורם לי ולאלה לצחוק. התיישבתי על יד אלה על המיטה שלה ונתתי לה חיבוק ענק. "אני שמחה שאת כאן" היא אמרה לי נותנת לי חיבוק מוחץ. "אחותי יולדת ואני לא אבוא לראות?? מפתאום" אמרתי וצחקנו. "אני אוהבת אותך" היא אמרה משיענה את הראש שלה עלי. "גם אני אותך אחות" אמרתי בחזרה מרגישה את החיוך שלי עולה. "רוצה להחזיק?" הארי שאל אותי כשהתינוק עוד ביידים שלו, ישנה רגועה. הנהנתי כשקמתי מהמיטה ובעדינות לקחתי את התינוקת מהיידים של הארי. היא הייתה כל כך יפה ולא יכולתי שלא להסתכל למטה אליה ולחייך. ראיתי איך הארי החליף את מקומי על המיטה, יושב שם כשאלה יושבת בין הרגליים שלו. לעולם לא חשבתי שהאבא של האחיינית שלי יהיה הארי סטיילס! כאילו… כמה דפוק זה עוד יכול להיות.?
לא יכולתי שלא להסתכל עליהם ולראות כמה שהם חמודים כשהם פשוט התנשקו על המיטה. הוא חיבק אותה חזק ואז הייתי חייבת להשמיע צליל אוואווו שגרם להם לצחוק במבוכה.

שאר החבר'ה נכנסו לבפנים. בודקים מה שלומה עם אלה עד שהם סוף סוף הבחינו בתינוק שהיה ביידים שלי. "הו מי פאקינג גאד זה הדבר הכי חמוד שראיתי בחיי!!" אביה אמרה ממהרת להחזיק אותה גם גורמת לכולנו לצחוק. "אז החלטתם על שם?" שאלתי אותם מסוקרנת. "רגע זה בכלל בן או בת?" לואי שאל וניזכרתי שהם עוד לא יודעים. "בת… ואני חושבת שזה דיי ברור איך אנחנו קוראים לה" אלה צחקה כשכולם צחקו גם, "רק אני לא מבינה מה מצחיק?" שאלתי מבולבלת. "באמת קרוליין, בתור מעריצה משוגעת לשעבר שלנו אני ציפיתי ממך לדעת יותר דברים עלי" הארי אמר גורם לי להיות קצת מבולבלת. "רואה.. זה רק מוכיח לך סוף סוף שלא הייתי כזאת משוגעת כמו שחשבת שהייתי" אמרתי משלבת יידים. "נקודה טובה.." הוא אמר גורם לי לחייך. "עכשיו מישהו מוכן להסביר לי איזה מידע פיספסתי על הארי?" שאלתי עוד לא מבינה על מה מדובר. "הוא תמיד רצה לקרוא לבת הראשונה שלו דארסי" דניאל הסבירה לי. "דארסי.. הא? …. שם יפה. מה את אומרת אלה?" שאלתי אותה כשכולנו העברנו את המבט אליה. היא הסתכלה להארי שישב מאחורי וחייכה. "אני בעד" היא אמרה והאמת שכולנו היינו בעד השם. "איפה היא באמת?" שאלתי כשהיא כבר לא הייתה ביידים של אביה יותר. אביה הצביעה בשקט על לואי שעמד ליד החלון וכולנו העברנו אליו את המבט. הוא חייך למטה את דארסי כשהזיז אותה בשקט מצד לצד. הוא היה כל כך שקוע בלהיות איתה שהוא בכלל לא שם לב שכולנו מסתכלים עליו ומחייכים.

"לואי" הארי קרה לו והוא מיהר להרים את הראש ולהסתכל עלינו מופתע. "אם אתה כל כך אוהב אותה אתה יכול לעשות אחת כזאת בעצמך" הוא אמר גורם לנו לצחוק. "אתה קורע הארי" הוא אמר לו לא צוחק בכלל. "אל תדאגי דארסי, הדוד המגניב יהיה כאן כדי להציל אותך מהאבא הטיפש שלך" הוא דיבר אל התינוקת גורם לכולם לצחוק חוץ מלהארי. "היי! אני הדודה המגניבה! כולם יודעים שיש מקום לדוד\דודה אחת במשפחה וזאת אני" מיהרתי להגיד לו והארי הסכים איתי לגמרי. "אני מצביע לקרוליין!" הוא אמר גורם לי להרים גבות ללואי. "אף פעם לא אהבתי אותך" הוא אמר לי מוציא לשון אבל אני פשוט הרמתי גבה. "סתם אני צוחק, אוהב אותך" הוא אמר מפחד כשנתן לי נשיקה על הלחי ומיהר להחזיר את התינוקת ליידים של אלה. הוא מפחד ממני עוד מהיום שניפגשנו.. זה כאילו שיש לי כוח נגדו או משהו, זה כיף בכל מקרה.

"אני הולך להכין קפה, מישהו מצטרף?" שאלתי כבר מתכוונת לצאת מהחדר. "לא אבל תביאי לי אחד שתיים סוכר" דניאל אמרה ומיד אחריה גם אביה ואז גם זאיין. ואואוו אין לי מספיק מקום ביידים לכולם! "יודעת מה גם אני אבוא לעזור לך" נייל הציע את עצמו ושנינו יצאנו משם לכיוון המטבח שהיה לא רחוק מהחדר של אלה. "אז את נשארת כמה לכמה ימים או ש.. מה?" נייל שאל כשנשען על השיש שליידי, צופה בי מכינה את הקפה. "אני לא בטוחה, זתומרת, אני רוצה להישאר עוד קצת עם אחותי והתינוקת אבל אני ממש חייבת לחזור ללימודים" הסברתי לו כשהוא בדיוק הזכיר לי שאני חייבת לחזור לתיכון שלי. "למה?" שאלתי אותו כשהוא עוד לא הספיק להגיב בחזרה. "סתם.. קיוויתי שאולי תישארי עוד כמה ימים". עצרתי בדיוק בתנועה האחרונה שהייתי בה, עוד מערבבת את ה קפה ופשוט עצרתי וחשבתי לעצמי… אחרי כמה שניות הרמתי את הראש, מסתכלת עליו ורואה שהוא מחייך טיפה. עזבתי את הקפה וצחקתי בשקט לעצמי. "נייל הורן… אני הוזה או שאתה מתחיל איתי?" שאלתי לא יכולה שלא לחייך כשהרמתי גבות. "אני לא יודע… אני כן..?" הוא שאל לא משנה תנוחה בפנים שלו. רק צחקתי נאנחת לעצמי כשסיימתי להכין את כל הבקשות של כולם, מתעלמת מהשאלה שלו. "אני בת 17 נייל" צחקתי לעצמי כשלקחתי את כל הכוסות והלכתי חזרה לכיוון החדר, כמובן בלי שנייל עצר אותי "אז..?" הוא שאל מבולבל. "אז… זה מטורף מדי נייל ואני הרגע סיימתי מערכת יחסים. זה לא ילך" לא רציתי לנפנף אותו אבל זאת הדרך היחידה. אני לא יכולה לצאת עם נייל! זה… לא.. זה לא יקרה. זה מוזר מדי. נכנסתי ישר לתוך החדר כדי שלא נצטרך להמשיך עם השיחה הזאת. זה באמת מחמיא לי והכל… אבל.. לא.

"אוקיי קחו לי את זה מהר מהיד לפני שאני מפילה הכל" אמרתי גורמת להם לבוא אלי מהר ולקחת ממני את הכוסות החמות. "אז כמה ימים את מתכוונת להישאר?" אביה גם היא שאלה אותי אבל עדיין לא ידעתי את התשובה. "אני לא יודעת… יש לי תיכון לסיים" אמרתי מרגישה רע עם זה. לימודים מפגרים!
"לא! את חייבת להישאר, קרוליין אל תהיי כזאת." דניאל אמרה לי מנסה לשכנע אותי. "אני רוצה.. אבל…" אמרתי לא בטוחה. "למה שלא תסיימי כאן את הלימודים ותמשיכי מכאן לקולג'?" זאיין הציעה אבל זה ממש לא הולך ככה. "זה לא ככה….–" .. "למה לא?" ליאם הוסיף ושאל. "כי.. ככה… חוץ מזה איפה אני אגור? .. לא יודעת, נשמע לי מהיר וספונטני מדי… זה לא אני" אמרתי לא בטוחה בנוגע לכל העניין. חוץ מזה אני אעזוב את כל החברים שלי בבית. הם כולם כאן בני 19 ומעלה.. זה לא שאני לא מתחברת איתם, הם כולם כמו אחים בשבילי, אבל אני גם צריכה ילדים בגיל שלי… "מה הבעיה תגורי עם דניאל, גם היא מחפשת בית לגור בו, שתיכן יכולות להיות שותפות" נייל חייך וקרץ לי בתקווה שאף אחד לא שם לב. רציתי למחוץ את הפרצוף שלו עכשיו. אל תציע הצעות מיותרות נייל!! צעקתי לעצמי בראש. "יודעת מה קר… קחי לך את השלושה חודשים אחרונים לסיים את הלימודים בניו יורק… תנסי להיבחן לקולג' שלונדון וזה כבר ייתן לך זמן לחשוב על כל העניין.. אוקיי?" אלה הציעה. תודה אלה! סוף סוף רעיון טוב. "רעיון טוב… כן, זה נשמע טוב" אמרתי והנהנתי עם חיוך. "אבל לפחות תישארי כאן לשבוע, רק שבוע!" הארי אמר עם חיוך מתוק. "אני שונאת שאתה חושף את הגומות האלה! אתה יודע שאני לא עומדת בהן!" אמרתי מסתירה את הגומות שלו עם שתי היידים שלי אבל הוא פשוט המשיך לחייך. "אעח אוקיי! מעצבן" אמרתי נאנחת והוא חייך אלי אבל אני רק גילגלתי עיניים.

~~~נקודת המבט של לואי~~~

קמתי בבוקר וירדתי למטה לסלון, ראיתי את אלה יושבת במטבח והארי בסלון עם התינוק.. לרגע ניבהלתי מהתינוק, אני חייב להתחיל להתרגל אליה… "בוקר טוב מלאך!" אמרתי לדארסי כשהתיישבתי ליד הארי ונתתי לה נשיקה. "אוואוו בוקר טוב גם לך לואי!" הארי אמר עם חיוך ענק. "לא אתה אדיוט. התינוקת" אמרתי לו וחזרתי להתמקד בתינוקת. "אאוץ'. אני נפגע!" הוא אמר מחזיק את החזה שלו בדרמטיות. "היית צריך לחשוב על זה לפני שבחרת בקרוליין לדודה המגניבה!" זעפתי בו וקמתי. "אהבה שלנו לעולם לא תעלם לא משנה מה תגיד! אתה לא יכול לברוח מזה!" הוא צעק לי כשעשיתי את הדרך למטבח, רק צחקתי לעצמי בתקווה שהוא לא ישים לב והמבט הרציני שלי ישאר.
"לואי, אני צריכה לדבר איתך" אוליב פתאום עצרה אותי. שיט מה עשיתי הפעם? הסתכלתי עליה קצת מודאג אבל בכל זאת הלכתי איתה לחדר שלי. היא סגרה את הדלת מאחוריה והסתכלה עלי כשישבתי על סוף המיטה שלי, מסתכל עליה. "לואי אני יודעת על דניאל…" היא פשוט אמרה את זה והלב שלי קפץ כשהיא הזכירה את השם שלה. "תקשיבי אביה זה לא היה כ-" "לואי אני לא כועסת…"
"את… לא..?" שאלתי מבולבל. "לא, יכולתי להבין מהתחלה שהסיפור בינכם לא נגמר… אני לגמרי מבינה. אתה צריך ללכת אליה, היא אמורה להיות איתך, לא אני" היא אמרה גומרת לי להיות לגמרי מופתע. לא חשבתי שהיא תגיד דבר כזה אי פעם… היא באה לשבת ליידי על המיטה והסתכלה עלי. "אז… מה אנחנו עושים עכשיו..?" שאלתי מבולבל לא יודע איך נצא מזה. "אני חושבת שיש לי רעיון. אולי נגיד שהייתה לנו מריבה גדולה ושניפרדת ממני..?" היא הציעה. "לא.. דניאל בחיים לא תהיה איתי אם היא תחשוב שניפרדתי ממך בשבילה, היא תרגיש אשמה מדי, אני מכיר אותה…" אמרתי יודע שזה לא יעבוד. "אז אני ניפרדתי ממך. עכשיו, אני ממילא לא גרה כאן, אין לי חפצים לארוז, אני פשוט אצא בעצבים ובצעקות. נשמע אמין..?" היא שאלה. "מאיפה כל זה בא פתאום..? הייתי בטוחה שתשנאי אותי כשתגלי…." אמרתי לה מבולבל בכלל לא מקשיב לרעיון שלה אבל היא רק חייכה אלי. "גם אני עשיתי דבר כזה למישהו לפני כמה שנים… איך אני יכולה לכעוס על משהו שאני עשיתי? זה לא יהיה הוגן… אני בטוחה שאנחנו עדיין יכולים להישאר ידידים לואי… אני חושבת שזה מה שנועדנו לו מתחתחילה" היא אמרה ולא יכולתי שלא לחייך אליה ולהחזיק לה את היד. "תודה אוליב.." חייכתי אליה והיא פשוט הנהנה וחייכה. "אז… התוכנית שלי. טובה?" היא שאלה עדיין עם חיוך. "האמת… שאני חושב שזה לא חייב להיות ככה… פשט נגיד שניפרדנו כידידים". "אוףף אתה לא כייפי, איפה הדרמה??" היא שאלה גורמת לי לצחוק. "לפחות ככה עדיין נוכל להישאר ידידים" אמרתי והיא ישר קמה לא לפני שסובבתי אותה בחזרה אלי ונתתי לה חיבוק אחרון. אני לפחות שמח שזה נגמר ככה…

ליוויתי אותה לדלת וניפרדתי ממנה בכניסה. עכשיו כל מה שאני רוצה לעשות זה ללכת לדבר עם דניאל הכי מהר שאפשר. "היי מישהו ראה את דניאל??" שאלתי בלחץ בבית אבל כולם התעלמו ממני ואף אחד לא ענה לי. "מישהו??? הארי?? קרולין?? את יודעת איפה דניאל??" שאלתי אבל עדיין הם לא ענו לי, זה מדהים כי הם פה מולי!
"הארי? למה אתה לא עונה לי?" שאלתי כשהתיישבתי ליידו אבל הוא רק נאנח. "דניאל לא רוצה שתמצא אותה לואי, היא ביקשה שלא נגיד לך איפה היא" היא מה?? מה לא בסדר איתההה? "הארי אני חייב לדבר איתה זה לא מצחיק! קרוליין?? אלה?? זאיין? מישהו??" ניסיתי לפנות אל כולם אבל הם פשוט התעלמו ממני. "אתה יודע מה לואי… אני מרחם עלייך, בגלל שהיא חשבה שאתה הבחור הכי מדהים שיש, ואפילו אם היא הייתה יכולה לבחור כל גבר, כל גבר בעולם, היא הייתה עדיין בוחרת בך. עכשיו, אתה.. אתה רק חלק מהעבר שלה, זיכרון שרק נמחק לאט עם כל יום שעובר… ואם אתה לא תתחיל להתאפס על עצמך, יום אחד היא תמצא לי מישהו אחר, שיאהב אותה ויכבד אותה יותר ממך. אז אני נותן לך הזדמנות יחידה לואי. תקשיב לי טוב, אם תפשל, אני לא עוזר לך יותר…" הוא התחיל להגיד לי וזאת הפעם הראשונה שהארי מטיף לי ואני לא מתווכח איתו בחזרה, אלא מקשיב לו ומסכים איתו. "אני לא אפשל הארי.. אני מבטיח.." אמרתי בתקווה לצדוק. "היא עובדת בforever 21 בקניון הולפורד… לואי. אני מזהיר אותך" הוא אמר לי אבל רק הודתי לו ומיהרתי לנסוע לשם כמה שיותר מהר. אני כבר מת להגיד לה שאנחנו סוף סוף יכולים להיות ביחד… לספר לה שאני חופשי רק בשבילה.

"