רכבת אקספרס לאהבה | 12 | זמזום ומחיאות כפיים

אני מחייכת חיוך מטופש. זה מאוד הגיוני… היה כתוב לא לענות, אז כתבתי למי שזה לא היה הודעה. אני לא רעה, אני משועממת.
היא עומדת בפה פעור, מצחקקת וזורקת עליי כרית. עדיין מודהמת. פתחתי גשר שהיה עדיף להשאיר סגור?
היא חיבקה אותי. היא נשכבת על המיטה ומתחילה להסתמס עם ה'לא לענות' המיסתורי. אני מחייכת ויוצאת מהחדר. בטח לה ול'לא לענות' יש הרבה על מה לדבר.
אני נכנסת לחדר של הבנים ומתיישבת על אחת המיטות. אני רואה את אריק יוצא ונכנס לחדר, ואת ג'ייקוב מזמזם מנגינה מוכרת. קלאסית?… או שהלחין בעצמו?…
"מה אתה מזמזם בפינה?" אני שואלת אותו ונועצת בו את זוג עיני החומות. הוא מרים את מבטו מהרצפה ומחייך.
"את לא מכירה…" הוא עונה. הוא מחייך חיוך קלוש ונשכב על המיטה. ממשיך לזמזם.
"אם אני לא מכירה… אז תכיר לי… יש פסנתר למטה" אני עונה. פסנתר כנף גדול ולבן עומד בסלון, והוא מנגן בפסנתר…
"באמת?" הוא ענה מופתע, העיניים שלו נוצצות. אני מחייכת ומהנהנת בראשי. הוא מזנק מהמיטה ומסמן לי לבוא להראות לו. אני מדלגת במורד המדרגות ומראה לו את הפסנתר. הוא ממהר לשבת על הכיסא עם ציפוי העור ולהרגיל את האצבעות לקלידים.
"את מוכנה?" הוא שואל ומביט בי. אני מוכנה? מי לא מוכן? זו רק נגינת פסנתר, לא צניחה חופשית. אני מהנהנת ומחייכת. הוא משיב את מבטו לפסנתר ומתחיל לנגן. הוא מזמזם את המילים יחד עם החלקת האצבעות על הקלידים.
אני מקשיבה למנגינה הנעימה והמרטיטה. יש ללחן הזה מילים?…
"לא. אין לזה מילים." הוא אומר כשהוא גומר לנגן. אני מופתעת, אבל לא ציפיתי לפחות ממנו. שקט… מופנם. אני מוחאת כפיים ומחייכת חיוך רחב.
אני שומעת מחיאות כפיים נוספות ומפנה את מבטי אל מוחא הכפיים…