שהגיהנום קפא
הלכתי ברחוב רוטשילד ב2 בלילה. חוזרת מיציאה נורא גרועה. הוא לא הפסיק לדבר כל הזמן, ורק על החברה הישנה שלו.. דפק לי את היציאה המניאק.
בעודי הולכת לי ברחוב, עם העיניים ברצפה הרגשתי קור עז בגבי. מאחר שזה היה אוגוסט, זה הפתיע אותי נורא. והקור כמעט שיתק אותי. בשארית כוחי הסתובבתי, ולמרבה ההפתעה ראיתי את הלא יאומן.
חור נפתח באדמה, אדי קור לוהטים יצאו מן האדמה. הבטתי מרותקת בחור הפעור, הבלתי מוסבר באמצע רחוב רוטשילד, כשראיתי יד מחזיקה בשארית כוחותיה את עצמה בפינת החור. רצתי מיד לכיוון ואחזתי ביד הרועדת. הרמתי משם גבר כבן 40. הוא נראה עייף, תשוש ורועד מקור. "מי אתה?" שאלתי ולא ממש רציתי לדעת. "אני לא חשוב"
"אז לפחות תגיד לי מאיפה באת!" דרשתי. "מהגיהנום. הוא קפא" מיד שיחררתי את אחיזתי בו. הוא נשכב על הרצפה, גסס לו בשקט.
אני מעליו, עוד מביטה בחוסר הבנה, בחוסר אונים. הוא מסמן לי בידו להתקרב, אני מורידה את ראשי אליו באיטיות. והוא לוחש באוזני "זה נגמר, זה הסוף" הוא משתעל. "אי אפשר להיכנס לגיהנום, אי אפשר להיכנס לגן עדן. העולם נגמר" הוא השתעל עוד קצת. ואז נשכב, ועצם את עיניו.
רעם נשמע. וגשם חזק התחיל לרדת, זה לא היה גשם רגיל. זה היה גשם שחור.
"זה סוף העולם! זה סוף העולם!" צעקתי ומצאתי את עצמי שוכבת במיטה. אבל רגע, זה לא המיטה שלי. אני נמצאת במקום חשוד, מתכתי ואני במיטת עץ קשה. המוני אנשים מסתובבים סביבי, הולכים, נראים עסוקים. אני עוצרת את אחד מהם ודורשת הסבר.
וזה מה שהוא אמר "העולם נחרב, ואת הארכיטקטית הכי מוכשרת בכדור הארץ"
"אבל אני לא ארכיטקטית" אמרתי. "זה מה שאת חושבת" אמר והסתלק.
קמתי מהמיטה, ונעמדתי אל מול מסך ענק. הוא שידר את כדור הארץ ולידו היו כפתורים, כל כפתור עשה פעולה אחרת. לחצתי על הכפתור שהיה רשום עליו "תאורה"
ואמרתי "ויהי אור"
תגובות (3)
וואי זה יצא מזה יפה! פשוט מו-שלם!
תודה ♥
בכיף ;)