החיים לא משהו – פרק 6

אני: "אז כל פעם תאחר?" שאלתי והתחלתי לצחוק… יחסית למצב שאני נמצאת בו יש לי מצב רוח טוב..
הוא צחק גם…
דניאל:"קודם כל תזכרי שאני תמיד אהבתי אותך וגם עכשיו אני אוהב אותך…"
הסתכלתי עליו, לא יכולתי להוריד ממנו את העניים שלי…

נקודת המבט של דניאל:
לא יכולתי להסתכל עליה, אני מתבייש במה שעשיתי
אני:" יום לפני היום שבו עשיתי את הטעות הכי גדולה שלי, שעזבתי אותך, מיכל הגיעה אליי הביתה בהפתעה, היא אימה עליי שאם אני לא השכב איתה היא תספר את הסוד שלי…"
הייתי בשקט לכמה שניות..
אני:"רק היא יודעת את הסוד הזה, ואסור שאף אחד ידע…"
ניל: "אז שכבתה איתה…." היא המשיכה אותי
אני: "כן.."
המשכתי לדבר…
אני: "יום למחורת, היום שבו עזבתי, לא יכולתי להסתכל עליך, לחבק אותך או בכלל לנשק אותך…אז עזבתי…ובאמת שעכשיו אני מצתער על זה, אני רוצה להרוג את עצמי עכשיו…סליחה."

נקודת המבט של ניל:
הייתי בשוק! בקושי יכולתי לדבר, כל השימחת חיים שהייתה לי מקודם נעלמה, כיאילו היא לא הייתה.
הייתי בהלם ממיכל, ידעתי שהיא יכולה לעשות דברים כאלו אבל לא כדאי כך…
אני בן אדם שלא שומר טינה, אני יכולה להיות הכי עצבנית בעולם כמו עכשיו אבל אני לא שומרת טינה…אבל מה? אני בכה, לא הפסקתי לבכות
אני: "מזה הסוד הזה שאתה לא יכול לספר אותו?" שאלתי
דניאל: "סליחה, אבל אי לא מספר אותו…"
ישבנו בשקט ככה 5 דקות…
אני: "טוב ביי…" אמרתי והתחתי ללכת…
דניאל עצר אותי
דניאל: "חכי, אפשר לפחות חיבוק אחד ואז אני עוזב אותך לתמיד?"
אני: "לא יודעת.."
דניאל: "רק חיבוק…"
נתתי לו חיבוק קצר והלכתי בוכה למאי…
הגעתי הביתה, התיישבתי על המיטה שלי והתחלתי לבכות, למה זה מגיע לי? למה הם עשו לי את זה (דניאל ומיכל)? מה היא חושבת לעצמה? למה נראה לה שהיא עושה את זה? מה זה הסוד הזה שהוא לא יכול לספר לאף אחד?
נרדמתי
____________________________________________
התעוררתי ראיתי על הצג של האיפון 16:45 שייט ב5 אני צריכה להיות אצל מייקל!
רצתי להתקלח, כשיצאתי ראיתי שיש לי הודעה ממייקל, 'איפה את מאמי <3 ?' שלחתי לו 'עוד רבע שעה אצלך <3'
הגעתי למייקל ב17:25 אופסיי…, דפקתי לו על דלת ביתו
הוא פתח לי, הוא היה רק עם מחנסיים (*__*) חתיייך!!!
מייקל: "איזה איחור אופנתי"
אני: "הכי אופנתי"
-התנשקנו-
עלינו לחדר שלו.
מייקל: "אז למה איחרת?"
אני:"נרדמתי…"
מייקל: "מצחיקה…." אמר והתחיל לדגדג אותי…אני ממש רגישה לדגדוגים….לא הפסקתי לצחוק
אני: "דיי…תפסיק…"
מייקל: "לא רוצה" חצוף!! זרקתי עליו כרית..
זה הפך למלחמת כריות רצינית!!
__________________________________________________
-למחרת אחרי בצפר-
נקודת המבט של מייקל:
הגעתי הביתה, זרקתי את התיק בצפר בפינה בחדר שלי ורצתי לאכול אורז וקציצות אין על האוכל של אמא, צחקתי…
שמעתי צליל של הודעה מהאיפון שלי, רצתי במדרגות למעלה, זה בטח מניל חשבתי, שלחו תמונה ממספר לא מוכר, נכנסתי לתמונה…
"לא…לא…זה לא יכול להיות…אין מצב…זה לא קורה לי…."