מתי היא תשים לב.. פרק 26 חלק ה'

נקודת מבט הדר-
השענתי את גבי על בטנו והנחתי את ידיי על ידיו שהחזיקו במותניי. הסתכלתי על הטלוויזיה ששידרה את התוכנית 'סברי מרנן' , את האמת, סתם בהיתי בטלוויזיה..
הדבר היחידי שחשבתי עליו זה שיצאתי מפגרת..
אני פאקינג ביקשתי ממנו בדיקה…
אבל מצד אחד זה פדיחה.. מצד שני אני רוצה לדאוג לעצמי…
ברור שלדאוג לעצמי בא לפני הכל..
"הדר את רעבה?" שאל מתן, הנהנתי בראשי והושטתי לו את הטלפון שלי שייתקשר להזמין
"מה נאכל?" שאל מתן, "סושי?" שאלתי ומתן הנהן בראשו
הרגשתי את שפתיו החמימות מנשקות את כתפי בעוד שידו הימנית מלטפת את מותני מתחת לחולצה, בזמן שהוא חיכה שיענו לו מהקו השני

סיימנו לאכול והלכנו אל החדר, לנוח מעט. נשכבתי במיטה ומתן נשכב לידי ,
"מחר אני צריכה ללכת לכמה שעות לבסיס, כי יש לי הפניות לרופא" אמרתי
מתן השמן ליטף את בטנו והסתכל עליי בחיוך קטן ואמר "את רוצה אני ייקח אותך?"
"אני לא רוצה לראות את תומר.. אני מרגישה בכיתה א' שילדים ממציאים עלייך שמועות" אמרתי בעצב, שום חיוך לא נשקף מעיניי ר-ק עצב..
"אל תתיחסי.. את כזאת? את יודעת שאת לא.." אמר ונשק לראשי
"נהנת אצל ענת?" שאל לאחר כמה דקות של שקט
"כן, הרבה זמן לא ראיתי אותה, איך היה המבחן?" שאלתי ומשכתי את ידיו בשביל שישכב מעליי, הנחתי את ידיי על עורפו ושתיי ידיו הונחו מצידי גופי, כי הוא ענק, בהשוואה אליי..
ליטפתי את גבו, למעלה למטה ונהנתי מהתחושה שיש מישהו ששומר עליי
"היה בסדר, מעייף. מה עם הצבא, מה את מחליטה?" שאל, ראיתי משהו שביצבץ בכיס האחורי של המכנסיים שלו אבל התעלמתי והמשכתי ללטף את גבו השרירי
"אני לא רוצה לחזור. אבל זה לא אפשרי, נכון?" אמרתי ובשניה הוצאתי בעדינות את הפתק מהכיס שלו
"את חייבת.. את רוצה בסיס אחר?" שאל, פתחתי את הדף המקופל מאחרי גבו וראיתי אותי!!
"מתן אתה סוטה, מה אתה מסתובב עם תמונה שלי עם בגד ים בכיס" אמרתי בצחקוק קל וחטפתי את הדף
"זה היה בעיתון, לקחתי מזכרת" צחק ונשק לשפתיי נשיקה קצרה
"תזרוק את זה כבר" אמרתי וניסיתי לחטוף לו את זה
מתן קם מהמיטה והרים את הדף גבוה באוויר , עליתי על המיטה וניסיתי צחטוף את הדף אבל ללא הצלחה, הוא ענק! הסתובבתי לשניה והרגשתי כרית פוגעת בבטן שלי לקחתי את הכרית השניה וזרקתי על מתן, התחלנו מלחמת כריות, הכי כיף שהיה לי עד היום
"תביאי לי נשיקה" אמר מתן והצביע על שפתיו והתקרב אל המיטה, הוא התקרב עד שהמיטה לא אפשרה לו להתקרב אליי יותר, התקרבתי לצד של המיטה איפה שמתן נעמד וכרכתי את ידיי סביב צווארו וקירבתי את שפתיי מעט אבל לא נישקתי. רק חייכתי
"לא מגיע לי נשיקה?" שאל בפליאה, הנדתי את ראשי לשלילה וניסיתי לקפוץ עליו בשביל שיחזיק את המותניים שלי אבל לא ידעתי איך, אז כמו סתומה הרמתי רגל אחת וכרכתי על מותנו בעוד שהרגל השניה שלי על המיטה, מתן מחק ולא עזר לי. הרמתי את הרגל השניה וניסיתי לכרוך, הצלחתי!! אבל הרגל השניה החליקה ממנו, 10 דקות אני מנסה שירים אותי! אבל הוא לא יעשה את זה, כי הוא אוהב לראות אותי מתעצבנת…
הורדתי את ידיי מצווארו והתיישבתי על המיטה, הסתכלתי על הטלוויזיה והשענתי את גבי על הכריות הרכות שמפוזרות בגב המיטה.
מתן דיבר בטלפון והמשיך לעמוד בצד ואני בינתיים נרדמתי.

התעוררתי בבוקר וכל אחד הלך למקומו, אני לצבא ומתן לעבודה.
"בהצלחה" אמר מתן ונשק לשפתיי נשיקה קצרה לפני שירדתי ממכוניתו בבסיס
"אני אוהבת אותך" ביטאתי בלי קול
נכנסתי לבסיס שלא התגעגעתי אליו..
כל היום היתי בבדיקות והם החליטו שאני צריכה מחר לחזור לבסיס, אני רוצה פשוט לבכות….

חזרתי לדירה שלי וראיתי את עומרי יוצא מהחדר אל כיוון הסלון, הוא חייך אליי וסימן לי לבוא לשבת לידו, אני מותשת.
"אני רוצה לבכות" אמרתי לעומרי וטמנתי את ראשי בתוך החזה שלו, הוא עטף את גופי בזרועותיו החזקות והרשתי לעצמי להתפרק. בכיתי. פשוט בכיתי.
"ספרי לי מה קרה, הדר" אמר עומרי, לא יכולתי לדבר מרוב שבכיתי.
"אני צריכה לחזור לצבא.." בכיתי, לא האמנתי שאני יהיה מאלה שבוכות.
"הכל יהיה בסדר.. את תראי.." אמר ונשק לראשי. ניגבתי את דמעותיי והמשכתי להישאר בתוך חיבוקו, רק להירגע איתו ביחד.
"ספרי לי.. אתמול מתן ישן כאן ראיתי" אמר בחיוך קטן, הנהנתי בראשי ומשכתי באפי מעט
"אני אוהבת אותו" אמרתי , פעם ראשונה שרק שנינו לבד בבית. מרגיש ריק..
"אני בטוח שגם הוא. בואי נסדר לך את התיק למחר" אמר ונשק לראשי
קמתי מהספה כושלת רגליים והלכנו אל החדר שלי, עומרי נשכב על המיטה והסתכל, מילאתי את התיק הגדול של הצבא במדים ובתחתונים, חזיות, גופיות, פיג'מה, טרנינג, כפכפים, גרבעים, מברשת שיניים, מסרק, פן, מחליק, איפור, קרמים, סיכות, גומיות, ועוד כמה שטויות.
"אני עייפה מכל זה" אמרתי באנחה ונשכבתי על המיטה לצידו של עומרי
"כן, אני זוכר את זה" צחק והביט בתקרה. "איך זה שענבר לא כאן?" שאלתי
הוא נאנח ואמר "רבנו, זה יעבור לה.." וזיפזפ בערוצים בטלוויזיה
"כן." מלמלתי והבטתי על הטלוויזיה, נרדמתי, השעה רק 9 בערב!

התעוררתי לבוקר לא הכי שמח… והלכתי למטבח, אכלתי צנימים עם שוקולד ושתיתי שוקו, עוד לא עברתי את השלב הזה…
-'בה-בר, אני צריכה לחזור לבסיס, אני יחזור יום חמישי'
'תהני אהבה, תקחי הכל באהבה, אני אוהב אותך' ענה מתן

הגעתי אל הבסיס והתחלנו בדברים הרגילים, בעבודה, מטווחים ועוד שטויות. כל היום לא ראיתי את נטשה ואת תומר. אני שמחה!
יש לנו זמן חופשי, אני קרועה נפשית!! עוד מעט הולכים לישון, רק מי שבשמירה לא.
התקלחתי והתלבשתי והתגנבתי לחדר של הבנים, התגעגעתי!
"מאורי, זה מפחיד?" שאלתי בזמן שנשכבתי במיטה ליד מאור, הוא ראה סרט במחשב נייד שלו
"זה מספר על איך הרגו את בן לאדן, זה לא מפחיד.. רק טיפה מגעיל" צחק, הסתכלתי על הסרט והנחתי את ראשי על החזה של מאור, המשכתי לראות. זה מזעזע……
"איפה אור דניאל ואביב?" שאלתי, "בשמירה, התגעגענו אלייך" אמר ונשק לראשי, המשכנו לראות וקיבלתי אסמס ממתן.

'דודו, את חיה? נושמת? הכל טוב בצבא בינתיים? אני אוהב וחושב עלייך כל דקה' כתב
-'לצערי עדיין' כתבתי
'הדר! לא לצערך! לשמחתך! אני אוהב אותך, את יודעת את זה?' שלח
-'תמיד כיף לשמוע שוב פעם, אני אוהבת אותך'
'מה את עושה עכשיו?' שלח
-'רואה סרט עם מאור' שלחתי והוספתי 'אתה?'
'אני מתארגן ויוצא עם חברים, מי זאת מאור?' שלח
-'ידיד'
הוא לא ענה יותר , שמתי את הפלאפון בצד וכבר נהייתי עיפה
"מאור אני הולכת לישון, לילה טוב" אמרתי ויצאתי מהחדר
נכנסתי לחדר ונשכבתי במיטה, התקשרתי אל מתן, שיעביר לי את הזמן

"צוצו" אמרתי בקול ישנוני ושמעתי את מתן צוחק, "לא התגעגעת?" שאלתי
"מאוד. את לא עם ידיד שלך?" אמר את ה'ידיד' בזלזול
"לא . אני בחדר שלי עכשיו" אמרתי ועצמתי את עיניי
"את הולכת לישון?" שאל, "כן" אמרתי
"אז אני ידבר איתך מחר?" שאל, "לא. תדבר איתי עכשיו" אמרתי
"אבל את עייפה" אמר, "תשיר לי.. בבקשה.." אמרתי והוא צחק
"מה לשיר?" שאל, "לא יודעת. כל שיר. אני רוצה שתהיה איתי כאן, לא בא לי להיות כאן לבד" אמרתי והתחלתי לבכות בשקט, דמעות זלגו על עיניי,
"הדר את בוכה?" שאל בקול המתוק שלו, "לא" מלמלתי והמשכתי לבכות בשקט
"את כן, אל תשקרי לי. אני ינסה מחר לבוא לבסיס שלך ולהחזיר אותך הביתה, את רוצה אני לא יצא ואני ישאר איתך על הקו עד שתרדמי?" שאל, "לא.. תצא עם חברים" אמרתי
"תעצמי עיניים ותספרי עד שלוש, תנשמי עמוק. אני כאן. אני לא עוזב אותך" אמר ועשיתי כדבריו.
"נרגעת?" שאל, הנהנתי בראשי ואז הבנתי שהוא רק שומע! לא רואה!
חיבקתי את הכרית קרוב אל החזה ודמייניתי שזה מתן, נשכבתי על הצד וסידרתי את הכריות שיהיו בדיוק לגודל שלי.
"כן, מתן תשיר לי.." מלמלתי בשקט ושמעתי את הקול המלאכי של מתן שר לי
"לפסוע אל האור, לעוף כמו ציפור ולטייל לי בין אלפי צלילים.
ללמוד ממה שטוב. לדעת לאהוב, ומעבר…
כמה עוד שירים אני אשיר לך, באהבה.. כדי להודות על מה שיש בך..
כמה עוד מילים אני אתן לך מהנשמה … כדי שיהיה לך טוב.." שר מתן את השיר של משה פרץ 'ילדה קטנה'
"אני אוהבת אותך.. לא משנה כמה פעמים אני יגיד.." אמרתי ורציתי שימשיך לשיר לי.
"אני אוהב אותך ילדה קטנה.. שלי.. אני כאן, אל תדאגי.. עד שתרדמי אני כאן, אני תמיד שומר עלייך" אמר, הרגשתי בטוחה.. איך זה?! הוא נמצא רחוק ממני ואני מרגישה בטוחה?
"לאן אתה יוצא?" שאלתי בשקט, שמעתי אותו מתרחק מעט מהטלפון, "לפאב הזה שלקחתי אותך, זוכרת?" שאל, המהמתי בקולי והרגשתי איך אני נהיית עיפה יותר מפעם לפעם

בבוקר התעוררתי כשהטלפון לידי, לא זכרתי למה הוא ככה, ואז נזכרתי שבלילה דיברתי עם מתן
פתחתי את האיפון וראיתי אסמס ממתן
'ילדה שלי, אני מקווה שאת ישנה טוב. אני אוהב אותך'
-'בזכותך. אני אוהבת אותך. נהנת אתמול?'

זהו עוד יום להעביר וזהו!
המשכתי לשכב במיטה והסתכלתי על המיטות האחרות, ראיתי את המיטה של אדווה ריקה , הסתכלתי על המיטה של נטשה והיא לא ישנה שם לבד… תומר איתה..
סובבתי את ראשי והסתכלתי על האיפון, נכנסתי לווצאפ וראיתי שמתן היה מחובר ב4 לפנות בוקר. הוא ישן עדיין.
"מאמי קום!!" שמעתי את נטשה אומרת בזמן שהיא מזיזה את תומר לצד, הסתכלתי ונשכתי את זווית שפתי התחתונה.
"לא עכשיו" מלמל והזיז את ראשו, כך שמבטו פגש במבטי. מבטי נתקע עליו. הוא השאיר את עיניו על עיניי והסתכל מהר על נטשה וקם מהמיטה, סובבתי את ראשי והתהפכתי אל כיוון הקיר, גבי היה מופנה אליהם.
האיפון שלי השמיע צלצול של שיחה, מי מתקשר בשעות כאלה?
מתן! זה העלה בי חיוך. יכולתי להרגיש את המבטים של תומר שננעצים בגבי.
"צוצו" אמרתי בקול ישנוני.
"יפה שלי. בוקר טוב, איך ישנת?" שאל,
"בסדר. בדיוק התעוררתי, מה אתה עושה ער?" שאלתי בפליאה
"רציתי להיות הראשון שידבר איתך כשאת מתעוררת" אמר וחיוך מאוהב התפשט על פניי.
"איך היה אתמול?" שאלתי , "כיף, אבל עדיין חשבתי עלייך" אמר
"היו בנות?" שאלתי, אני קנאית!! "היו" אמר והוסיף מיד "אבל לא איתנו" אמר.
אני אוהבת אותו..

"בוקר הדר" אמרה נטשה, "בוקר טוב בובה" אמרתי ולא הסתכלתי עליהם, המשכתי לדבר בטלפון.

"מי זאת?" שאל מתן, "חברה מהחדר" אמרתי והרגשתי את נטשה נשכבת לצידי, שלא תבינו. היא חמודה. אבל תומר ואני בגדר אויבים.
תומר יצא מהחדר ואני ונטשה נשארנו מחובקות.
"זאת חברה של תומר" אמרתי והוא המהם בקולו. "הם ישנו כאן" אמרתי
"איך ישנת נטשה?" שאלתי בחיוך. היא לא חושדת בכלום.
"ישנו בסדר, המיטה קטנה" אמרה בצחוק קל

"הדר, אני הולך לישון, קמתי במיוחד בשביל לדבר איתך. תנוחי ותהני, מחר אני יאסוף אותך" אמר וסיימנו לדבר.

"אני חייבת לשאול אותך שאלה. בתור אחת שהיה לה חבר, אני ראיתי שאת לוקחת גלולות למניעת הריון. את חושבת שכדאי לי לקחת?" שאלה
שתיכנס ממנו להריון. לא אכפת לי.
"שכבתם?" שאלתי בהתעניינות וחייכתי אליה, אבל בלב כאב לי.
"כן. בדיוק כשהתחלנו לצאת" אמרה, זה אומר שבאותו יום שנפרדנו, הם שכבו.
"אם אתם בלי אמצעי מניעה, לכי על זה" אמרתי וקמתי מהמיטה, לקחתי את המדים ואת המגבת ואת כל הדברים למקלחת. התקלחתי ושטפתי את עצמי, נכנסתי לתדמית של החיילת

"הדר מספיק!" צעק עליי תומר, מה עשיתי?
הסתכלתי עליו והשפלתי את ראשי והקשבתי למה שאמרו,
"הקבוצה של הדר שקט" אמר שוב.
מה אני קשורה? זאת נטשה מדברת עם שילת
"הדר 5 סיבובי ריצה, תתחילי! עכשיו" צעק וחיכה שאני ירוץ
"למה?" שאלתי,
"10 סיבובים" אמר והתחלתי לעשות ריצה רחוק מאיפה שכל החיילים שאיתי.
התעייפתי בסיבוב ה6 והתחלתי בהליכה קלה , תומר שם לב והתקרב אליי והתחיל לצעוק
"לרוץ! לא מבינה מה זה לרוץ?"
"לא" אמרתי ונעמדתי במקום
"הדר אני לא צוחק!" אמר
"גם אני פאקינג לא צוחקת! מה אתה רוצה ממני? חברה שלך מדברת אז אתה מאשים אוצי ובגללה אני רצה? לא! אז תקפוץ לי" אמרתי ונעמדתי במקום, אף אחד לא היה
"הדר! את לפעמים כזאת מעצבנת שבא לי לשים לך סטירה ולהשתיק אותך" אמר בעצבים
"זה בסדר, חטפתי הרבה מכות בחיים, הסטירה שלך לא מה שתפגע בי" אמרתי בזלזול ולא הבטתי- בו.
"את נראה לי שוכחת מי פה המפקד ומי פה החיילת" אמר והוסיף "רוצי עוד 10" אמר.
המשכתי לרוץ והרגשתי שאני מקבלת קוצר נשימה. שיט.
עצרתי והתחלתי לנשום מוזר. לא יכולתי לנשום!
"תמשיכי!" התעצבן
"אני..אני.." גמגמתי ונפלתי על הברכיים וניסיתי לנשום
"מה ההצגה?" שאל, ניסיתי לנשום ללא הצלחה, אני עומדת למות. אני רואה את המוות.
"אני.. לא.. יכ..לנ..שו..שום" גמגמתי והוא רץ אל עברי והוציא משאף מהכיס שלו ושם בפה שלי ולחץ על הכפתור שאני יוכל לנשום.
"תנשמי. אל תדברי" אמר והרים אותי על ידיו אל כיוון המרפאה.
"כואב לי..בלב" אמרתי , כואב לי בגללו! פאקינג בגללו!
"אתה..אתה ידעת ש..שיש לי ככה.. ל..למה הכרחת..אותי" אמרתי בזמן שאני מנסה לייצב את הנשימות שלי
"שכחתי, את לא החיילת היחידה פה" אמר
"אני שונאת אותך" אמרתי ונכנסנו כבר למרפאה, הוא הניח אותי על המיטה
מדדו לי לחץ דם ושמו לי מדבקות על החזהבשביל לבדוק אם הכל תקין.. זה כל כך כואב.
אני היתי בטוחה שאני עומדת למות.
"איך זה קרה?" שאל הרופא, "בגללו" אמרתי והצבעתי על תומר בזמן שכפתרתי את החולצת מדים
"סיימת עם האשמות שלך? אני רואה את מרגישה טוב" אמר והפנה את גבו אליי ודיבר עם הרופא

שמעתי אותם מתלחששים
"תפנה אותה לבית חולים. " אמר הרופא
"לא! היא נשארת כאן" אמר בהתעקשות
"היא חייבת, זה צריך להיות מטופל! זה יהיב על אחריותך!" הרים את קולו הרופא
קמתי מהמיטה בזהירות ומיד תומר צעק "לאן!"
"לשירותים" אמרתי בשקט והמשכתי אל כיוון היציאה, "חכי" אמר תומר
"אני הולכת ל-ב-ד" אמרתי והמשכתי לשירותים, נכנסתי לחדר ונשכבתי במיטה, כל כך כואב לי..

יצאתי מהחדר כשתומר עומד מחוץ לחדר, יצאתי מהחדר והסתכלתי עליו, איך הוא פאקינג יכל לקחת את הלב שלי ולרסק אותו לחתיכות..
"קיבלת הרבה פעמים מכות?" שאל ולא הסתכל עליי
"למה אתה רוצה לבדוק ?" שאלתי ולא הסתכלתי עליו. רק על הכוס מים שבידי.
"סתם שואל." אמר
המשכנו ללכת בשקט עד שהוא התעצבן מהשקט ואמר "לפעמים את באמת דורשת שישימו לך סטירה" . הוא כבר אמר את זה.
"עוד פעם? מה עכשיו?" שאלתי ונעצרתי
"כי את מעצבנת, שונא אנשים כמוך" אמר
"כנ'ל" אמרתי והתיישבתי על האבני גיר המלוכלכים.
"אני לא מתרגש מהמילים שלך, מותק" אמר. "גם אני לא." אמרתי
"מה זה נראה לך? עצירה? קומי" אמר בכעס והמשיך ללכת.
"אני לא יכולה ללכת עוד" אמרתי והמשכתי לשבת
"מסכנה הפרינססה לא יכולה לזוז. ירו בי בכתף והמשכתי ללכת אז תקומי" התעצבן
"גבר" אמרתי בזלזול
"יאלה סתמי ובואי" אמר. הוא מרשה לעצמו לדבר אליי ככה בגלל שיצאנו ביחד.
"מה יושב עלייך , אתה כבד" אמרתי בזלזול וקמתי מהריצפה
"עוד מילה אחת הדר ובאמת אני לא יודע מה אני יעשה" אמר באיום
"תרביץ לי? תקלל אותי? תמציא עליי שמועות? כבר חוויתי את זה" אמרתי
"ילדת הרחמים ריבונו של עולם! שתפסיק לחשוב שהיא עברה הרבה בחיים שלה!" אמר
"למה מה אתה בדיוק עברת? שמותר לך לדבר ככה?" שאלתי
"הרבה! מה שאת כפול 200" אמר , מתחיל לעצבן אותי
"אין לך מושג מה עברתי!" אמרתי בעצבים
"בטח שכן! לא קיבלת קמפיין ונשברה לך ציפורן" אמר בזלזול
"נאנסתי, הרביצו שלי, קיללו אותי, כיבו עליי סיגריה, לא קיבלו אותי בחברה." אמרתי והתרחקתי מהאזור שלו.
הלכתי לאיפה שכולם עומדים ומקבלים תדרוך.
"הדר את לא משתתפת בזה, תשבי בצד" אמר תומר
התיישבתי בצד והסתכלתי על כולם נהנים. אחרי שעה שישבתי כמו מסכנה בצד תומר התיישב לידי
"רוצה לדבר?" שאל, לא עניתי.
"רק אל תספר לאף אחד. הסתדרתי עד עכשיו ואני לא צריכה שתתערב" אמרתי והתעסקתי באיפון שלי
"מתי זה קרה? לפני שהינו ביחד? או אחרי?" שאל. לא עניתי.
"די כבר תומר" אמרתי בעצב חלוש. לא רוצה להיזכר בדבר הנוראי הזה.
אני לא היתי אני. ניסיתי להתאבד. מה לא..
אבל הבנתי.. יש אנשים רעים. אני לא ייקטע את החיים שלי בגללם.
אף אחד לא יודע. זאת טעות. אני רוצה להוריד את העול הזה ממני.
פעם אחת כמעט נאנסתי ואור עצר הכל, ובפעם השניה אותו בחור בא כשהיתי לבד ועשה את מה שעשה.. היתי שבורה.
"את אמרת שהכי טוב זה לספר.." אמר בעצב
"ואתה אמרת שאתה אוהב אותי.." החזרתי באותו מטבע
"זה העניין?" שאל
לא עניתי. התעלמתי ממנו במשך כל היום. בא לי רק לישון בשביל שיגיע מחר.

התעוררתי בבוקר וארגנתי את התיק, יצאתי מהבסיס אל כיוון תחנת האוטובוס ושמתי אוזניות על אוזניי, ישבתי בספסל ושמעתי שירים, שמעתי מישהו מצפצף, הרמתי את ראשי וזה היה מתן.
כמה שמחתי!!
"התגעגעתי" אמרתי למתן ונישקתי את שפתיו נשיקה רכה
"גם אני. מאוד." אמר והמשכנו בנסיעה.
"מתן, קורה לך לפעמים שאתה מרגיש מועקה?" שאלתי
"כן, את מרגישה מועקה?" שאל, הנהנתי בראשי
"איך זה יכול להיעלם?" שאלתי בעצב
"לי זה עוזר לדבר על זה.." אמר וליטף את ראשי.
"ואם אני לא יכולה לספר? אני יכולה אבל זה מסוכן" אמרתי והבטתי בפניו היפות
"תספרי לי. אני יקח את הסיכון" אמר ונשק לכתפי
"א..אני לא חושבת שאני רוצה.. יש תרופה? שתשכיח לי משהו?" שאלתי
"לא מאמי. אם תרצי לספר לי תספרי. זה קשור לתומר?" שאל
"לא. זה קשור רק אליי, אני מפחדת לספר.. אף אחד לא יודע" אמרתי בפחד
"אל תפחדי, אני כאן איתך. בשביל שלא תפחדי" אמר
"אני בטח יבכה עוד פעם.." אמרתי בעצב
"תנוחי יפה קטנה. תשתי מים וכשתרגישי מוכנה תספרי לי." אמר
"מה נעשה היום?" שאלתי ורציתי לתלוש את המועקה מהגוף
"בשבת לבן דוד שלי יש שבת חתן בגלל הבר מצווה ורציתי לשאול אם בא לך לבוא" שאל
"איפה נישן? בבית?" שאלתי
"לא.. אצל אמא שלי, אבל אם תרצי נחזור" אמר. הנהנתי בראשי וקירבתי את שפתיי אל עבר צווארו.
"הדר אני נוהג לא עכשיו" צחק . "תפתחי את התא כפפות" אמר , פתחתי את התא והיה שם דף מקופל, "פתחי את הדף" אמר. פתחתי את הדף וזה הטופס של הבדיקה
"עשית את זה בשבילי?" שאלתי בחיוך מבוייש. "כן. אני נקי ממחלות" אמר.
"נלך אלייך נארגן את הבגדים שלך ואז נבוא אליי" אמר

הגיע הצהריים, היום יום שישי. צריך כבר לבוא אל אמא שלו.
הגענו אל הבית של אמא שלו, הדבר היחידי שמתן רוצה זה לישטן, כל הדרך הוא אמר 'אני עייף אני עייף'
"הדר!" קראה באושר אמא של מתן
"מה שלומך?" שאלתי ונישקתי את הלחי שלה
"מתרגשים, איפה מתן?" שאלה. "הנני כאן" שר מתן ונכנס לבית.
אמא שלו חיבקה אותו ונישקה אותו. היא אישה מדהימה.
"מה הכנת לאכול אמא ?" שאל מתן השמן הזה
"הכל כפרה, רוצים לאכול?" שאלה. הנדתי את ראשי לשלילה ומתן אכל חצי סיר
"אנחנו כבר באים אמא" אמר מתן ואני והוא המשכנו לחדר שלו. חדר של גבר.
"נלך לישון?" שאל מתן, הנהנתי בראשי והנחתי את השקית על הריצפה ונשכבתי ליד מתן בתנוחת כפיות
"אני אוהבת אותך מתן אסולין" אמרתי ונישקתי את כף ידו
"אני אוהב אותך הדר ביטון" אמר ונישק את כתפי