לא כל הנוצץ זהב – פרק 72

ירדנו איפשהו באקרון, והתחלנו להסתובב ברחבי העיר.
אני מניחה שזאת הייתה עיר סבירה, נחמדה. לא ממש שמתי לב לזה.
כן. הרגשתי את זה. ידעתי שיש במקום הזה אחד מהמחבואים של הרמס. אבל האמת היא שממש לא רציתי ללכת לשם.
כלומר, יכולתי לגנוב, ולא באמת פחדתי מה-אבטחה-. הפריעה לי המחשבה שאני גונבת מאבא שלי.
את בכלל לא מכירה אותו, מה אם הוא גרוע מאמא שלך? חשבתי לעצמי, מתלבטת מה לעשות.
"את זוכרת שאת צריכה לחפש נכון?" מארק שאל והביט בי במבט חודר.
וגם זה היה מעצבן, הקרצייה שנשף לי בעורף ולא נתן לי רגע של מחשבה בלי שהוא יתערב. מה אם לא רציתי לעשות את זה? האיומים של מארק לא באמת הפחידו אותי, מצד שני… אולי זה יכול להיות מרגש- לגנוב מאל הגנבים בעצמו.
חייכתי לעצמי חיוך קטן ומרושע כשבחרתי.
"היא מחייכת." מארק הודיע לאריק, שהשתרך מאחור והיה חיוור, הוא לא נראה כל כך טוב.
אריק חייך חיוך קטנטן אבל סימני הבחילה לא עברו, העפתי בו מבט אחד לפני שקיבלתי עוד החלטה.
נעצרתי והסתובבתי אליו. בלי לשאול שאלות תפסתי ביד שלו והובלתי אותו לספסל הקרוב אלינו.
"מה את עושה?" הוא שאל בכיווץ מצח כשהכרחתי אותו להתיישב. הנחתי יד על המצח שלו כדי לבדוק שהוא לא חולה ושזאת רק בחילה. פתחתי את התיק שלי, חיטטתי בו, וששלפתי בקבוק קטן והושטתי אותו לאריק.
"מה…?" אריק שאל בשקט.
מארק עזר לו והשלים את השאלה: "מה זה?"
"נקטר." השבתי מבלי להביט במארק.
"שתה רק קצת, שלא תשרוף את עצמך." הזהרתי את אריק והבטתי בו בריכוז בזמן שלקח לגימה קצרה מהבקבוק.
הצבע חזר לפניו של אריק בהדרגה ונראה שהוא מתאושש, הוא עיווה את פניו ומלמל: "לא היית צריכה לעשות הצגה שלמה, יכולת למסור לי את הבקבוק בזמן הליכה וזהו."
הנדתי בראשי.
"אתה צריך לנוח. רק כמה דקות. תתאושש."
אריק לא נראה מרוצה מחלוקת ההוראות אבל הוא לקח לגימה נוספת מהנקטר ואז מסר לי את הבקבוק.
"איזה טעם יש לזה?" שאלתי.
זכרתי ששיינה, חברתי לביתן, סיפרה לי שלכל אחד הטעם של הנקטר שונה.
"ואפלים אמריקאים נוזליים," הוא מלמל בשקט, ובהה בבקבוק שבידי.
"כמו של אמא שלי." הוא הוסיף אחרי רגע של שקט.
מארק מלמל משהו שנשמע כמו: "בכלל לא טעמתי אותם." אבל התעלמתי ממנו ופניתי אל אריק.
"אנחנו צריכים להמשיך." אמרתי ברכות.
המבט שעל הפנים של אריק היה מהפנט ממש, הוא היה אומלל ומלא רגש שזה כמעט הפיל אותי.
"אני יודע," הוא אמר ונעמד. "בואו נזוז."
ככל שהתקדמנו בכיוון הלא מוגדר שלי, הרגשתי את זה מתחזק, ההרגשה הזאת שאנחנו מתקרבים למחבוא, לסליק הסודי של אבא שלי. הרמס. אל הגנבים.
ההתרגשות בערה בי.
לגנוב ממלך הגנבים בכבודו ובעצמו. דבר השייך לו –
"לילי?" מארק שאל והניח יד על זרועי כדי לעצור אותי.
הרמתי את ראשי ומצמצתי. לא זכרתי שהובלתי אותנו לסמטה שבה עמדנו, אבל בהחלט עמדנו בה.
"את מרגישה את זה, נכון?" מארק שאל בעדינות והפרה מידי.
הנהנתי והבטתי לאורך הסמטה הישנה. היא הייתה צרה והייתה בנויה מאבנים עתיקות, כולן מרובעות. מלבד….
"שם." הצבעתי לעבר שלוש אבנים ברצפה שהיו עגולות.
"זאת הרצפה," אריק אמר, מבולבל.
"בדיוק, כי הרצפה היא הדבר האחרון שמסתכלים עליו. ואת כל המלכודות הכי טובות אפשר להניח על הרצפה," מלמלתי.
אריק ומארק בהו בי ונראו מבוכים מעט, אבל זה לא הטריד אותי. התקדמתי לעבר הרצפה וכרעתי כדי להביט באבנים.
"שלוש. שלוש. זה בטח אומר משהו," מלמלתי. העברתי את אצבעי על שלושת האבנים ואז הבחנתי בזה: שלושה צבעים- אדום, כחול וירוק.
"מישהו רוצה להמר?" שאלתי בשקט ופניתי לעבר האחרים.
"נראה לי שאת מסתדרת נהדר," מארק מלמל ואריק הנהן בתגובה לדבריו.
חזרתי להביט באבנים.
"כשהייתי קטנה, ממש ממש קטנה…" מלמלתי.
"אמא שלי סיפרה לי סיפור. על שלושה אנשים: אחד היה רגזן, כועס כל הזמן…" החלקתי בידי על האבן שזהרה בצבע אדום.
"האחר, היה כמו המים, לפעמים שתק והיה רגוע, ולפעמים התפרץ כמו צונמי גועש…" העברתי את ידי על האבן הכחולה.
"אבל היה אחד… שהיה רך ותמים, טוב לב, כמו הדשא, כמו הירוק הראשון של האביב." תפסתי את האבן הירוקה ודחפתי כלפי פנים.
האבנים מסביב לאבן הירקרקה זהרו בירוק נוגה והתמוססו. מעבר נוצר וסולם חבלים השתלשל מהרצפה לרגליי כלפי מטה.
הסתובבתי בחיוך אל מארק ואריק, שבהו בי, המומים.
"אמא אמרה שהאיש האדום והאיש הכחול אף פעם לא מצאו שלווה, אף פעם לא ידעו להתאים את עצמם לאחרים. לכן היה סופם רע- כנראה שאם היינו בוחרים אבן לא נכונה היינו משלמים מחיר כלשהו."
"רק בן הרמס היה יכול לדעת," מארק העיר, "אני בטוח שזה סיפור שכל אמא מספרת לילד בן הרמס שלה."
העפתי בו מבט רציני.
"זה היה הסיפור הראשון והאחרון שהיא סיפרה לי," אמרתי ותפסתי בסולם החבלים.
"אני ארד ראשונה. אם אני אצרח- סימן שקרה משהו," חייכתי אל מארק חיוך מתוק ומזויף וירדתי למטה.
אבל ברגע שכף רגלי דרכה על האדמה הלחה, הפתח נאטם.
"אריק! מארק!" צרחתי את שמותיהם בבהלה.
"לילי, את שומעת אותנו?" אריק צעק מלמעלה. "לילי!"
"אני שומעת! אבל… מה לעשות?"
היה נשמע לרגע כאילו מארק ואריק מנהלים וויכוח אבל בקושי שמעתי מה הם אמרו.
מצמצתי בחושך וניסיתי להסתגל לאפלה.
"תמשיכי בתוכנית, אני ואריק נחשוב איך לחלץ אותך," אמר מארק לבסוף.
"קיבלתי." הודעתי ואז פניתי להביט במנהרה שאליה נכנסתי.
ברגע שהסתובבתי לאורך המנהרה נדלקו לפידים באש, מצמצתי והעפתי מבט לעבר הפתח האטום.
"קדימה," מלמלת לעצמי והתקדמתי לאורך המנהרה.
בסוף המסדרון הייתה דלת. עליה היה חרוט משהו ביוונית, המוח שלי עבד במהירות ותירגם בשבילי את הכתוב: "הגונב דבר שנגנב מגנב – נשמתו תיגנב על ידי הגנב."
לקח לי רגע לקלוט מה המשמעות המלאה של המשפט, אבל לבסוף קלטתי.
הנחתי ש"ה-גנב" הוא אבא שלי, הרמס. וכנראה שמישהי שיגנוב ממנו ישלם מחיר כבד. אבל החלטתי להסתכן.
פתחתי את הדלת וצעדתי פנימה, שום מלכודות, שום אזעקות. החדר היה מלא במוצרים מוזרים ורובם נראו משומשים. סרקתי במטי את החדר עד שמצאתי את זה: ערימה של נעליים מכונפות.
ניגשתי והספקתי לדחוף זוג נעליים לתיק לפני ששמעתי את קולו לראשונה.
"לא לימדו אותך שגניבה היא דבר אסור?" הקול היה שקט, אבל נשמע בבירור. הוא היה יכול להיות עליז אבל שמעו שהיה רציני ומחושב להפליא.
הסתובבתי באיטיות ובהיתי באדם שמולי.
הוא נראה צעיר, בן שלושים וחמש לכל היותר, הוא היה לבוש בחליפת עסקים יוקרתית ומגניבה, שיערו הקצר היה מסופר בתסרוקת מגיבה ופרועה, ועיניי השוקולד שלו בחנו אותי. הוא נראה כל כך מוכר.
"לילי…" הוא חייך, חיוך נעים ואמיתי למראה.
תראו, במהלך מסע חיפושים אפשר להפוך לפרנואידים, כל אחד שמכיר את השם שלך הופך להיות מפלצת שמחכה לתקוף אותך. אז זאת אשמתי שהדבר הראשון שעשיתי הוא לשלוף את החרב ולאיים על הזר?
אבל הוא רק צחק, צחוק נעים ומוכר כל כך…
החרב נפלה מידי כשקלטתי מי הוא, את מי הוא כל כך מזכיר. למה קולו כל כך מוכר.
"לילי, לעולם אל תינטשי את החרב שלך, היא יכולה להיות קו ההגנה היחיד שלך," הזר המוכר חייך ופרש את זרועותיו.
לא רציתי להראות לו כמה הזדקקתי לו. לא רציתי שידע שלמרות שלא הכרתי אותו רציתי לראות אותו. לא רציתי שידע שהיה אכפת לי ממנו. ולמרות כל זה רצתי לזרועותיו כמו ילדה בת שלוש.
"די, די…" הוא לחש וראייתי היטשטשה מדמעות.
בפעם הראשונה מזה שנים, בכיתי שוב.
"א-אבא?" שאלתי.
"מה, לילי?"
"לא באת…" לחשתי והתרחקתי ממנו. "אף פעם לא באת,"
"לילי – "
"שנים חיכיתי שתופיע. שתגיד משהו. כל דבר שהוא," התעלמתי ממנו והמשכתי לדבר. אחרי שההלם הראשוני עבר, הגיע הכעס.
"נטשת אותי!" חטפתי את החרב מהרצפה והחזרתי אותה לנדן שלי.
"לילי, אני לא יכולתי לבקר אותך גם אם רציתי, אני – "
"תשמור את התירוצים שלך לשאר הילדים בביתן שלך שלא זכו לביקור ממך!" הטחתי בכעס.
"לילי-"
"עזוב אותי." אמרתי ויצאתי מהחדר, צעדתי לאורך המסדרון וכשנגעתי בסולם החבלים הפתח נפתח מחדש.
"לילי!" אריק הסתער עליי ברגע שיצאתי מהפתח. הוא בחן אותי בריכוז.
"מה קרה לך?" הוא שאל, מודאג.
"אני בסדר." מלמלתי
"השגת את זה?" מארק שאל.
הושטתי למארק את התיק שלי. ומלמלתי: "תבלה." כשמחיתי את שרידי הדמעות.
"ברור שמשהו קרה," אריק מלמל והביט בי, עיניו ננעצות בעיניי.
הסטתי מבט.
"לא משהו מיוחד," סיפרתי להם שפגשתי את אבא שלי, לא הרחבתי בפרטים.
"זה בטח היה כיף, לפגוש את אבא שלך," אריק מלמל.
"תאמין לי," אמרתי כשהבטתי במארק שהתלהב מהנעליים המכונפות. "אתה לא מפסיד כלום."