דקה לפני (5)
המסיבה התנהלה כרגיל, שום אנשים חשודים לא הופיעו ושום אזעקות לא הופעלו. אף אחד לא התמוטט משתיית רעל או מיריית חצים ממש קטנים שהוצבו במנורה.
הכל היה כרגיל, וזה היה חשוד מידיי.
תום יצא משירותי הגברים ונתקל באישה שבמקרה עברה שם. הוא תפס בידה מהר שלא תיפול. "הו סליחה…" מלמל ועזר לה לעמוד. היא הביטה בו, מלמלה כמה מילים –בטח מילות תודה- והלכה. 'אני חושב שכולם פה שיכורים לגמרי…' חשב תום וזה הזכיר לו שהוא צריך למצוא את נאור ולוודות שהוא אינו שיכור. הוא נכנס עמוק יותר אל תוך האולם כשכוסית יין בידו, סתם כדי שהמלצרים סביב יעזבו אותו. הוא בדיוק ראה את נאור יושב באחת הכורסאות לא רחוק ממנו כשמישהו אחר צד את עינו.
זה היה האיש בעל הצלקת שנאור סיפר לו עליו בנסיעה. הוא יצא מאחת הדלתות –שאם לא ידעת שהיא שם, לא היית רואה אותה- והתגנב מהר אל אולם, נבלע בהמון האנשים. תום החליט שיהיה יותר מהר אם הוא יעקוב אחריו עכשיו מאשר ללכת לקרוא לנאור ואז להסתכן באיבוד קצה החוט שלהם.
אז הוא עקב אחריו.
האיש נכנס אל פינה נוספת, רחוקה יותר מהראשונה והשאיר את הדלת מעט פתוחה אחריו. כאן תום ידע שהוא יודע שעוקבים אחריו.
אף אחד לא משאיר דלתות פתוחות, במיוחד לא במקומות כאלה.
הוא השתחל בשקט דרך הפתח הביט סביבו. החדר היה חשוך מעט ונראה שחוץ מכמה כיסאות ושולחן משרדי אחד לא היה בו כלום.
"אז אתה זה שעקב אחריי… טיפשים, ידעתי שתבואו…" הקול נשמע כאילו הוא בוקע מקצה החדר אך תום לא הצליח לנחש *מאיזה קצה בדיוק, שכן הייתה רק יציאה אחת.
"מי אתה?" שאל, שומר על פנים אטומות וקול חסר רגש.
"הו אתה בוודאי מכיר אותי, אני הייתי איתכם בתרגיל ההצלה של מייגן," הוא עצר שנייה ואז המשיך.
"אה נכון, אני הייתי זה שהרג אותה ופיתה אתכם לבוא!" הוא התחיל לצחוק צחוק שטני ומרושע. תום התחיל לצעוד לעברו, מנחש את הכיוון. הוא עצם את עיניו, מתרכז, נזכר בכל מה שלמד בביס על 'שימוש בחושים בעיניים עצומות', זה בהחלט יכול להועיל לו עכשיו. הוא פקח אותן והצליח לראות דמות מטושטשת מעט קרוב אילו מצד ימין שלו. הוא נע בשקט, עד כמה שהצליח והניף את אגרופו. הוא פגע בלסתו של הבחור.
"חתיכת…" הבחור התחיל לקלל אותו מעט והחזיק את לסתו בידו. "היה לך מזל הפעם, אתה לא תצליח לפגוע בי שוב." הוא נע הצידה, הרחק מידו של תום.
"אז למה בעצם אתה מאתגר אותי בחושך, זה מין סוג כזה של מבחן?" שאל תום. הוא החליט שהדרך הטובה להסיח את דעתו היא דיבורים. העיקר לדבר ולנוע, ככה הוא לא ישמע את טפיפות רגליו.
"אפשר לומר," ענה האיש. "אתה יודע, לא כולם מוכנים לחשוף את פניהם מול האויב, גם אם הוא בא אלייך בעצמו." הוא גיחך במילים האחרונות, וקפץ אחורה בדיוק שנייה לפני שהבעיטה של תום מצאה את רגלו.
"אוקי. וזהו? אין איזה מלכודות מסתוריות מתחת לרצפה, מומיות מהתקרה, חומרי נפץ…?" אמר תום בנימת מופתעת, מקווה לשטות בו יגלה לו מידע.
"טוב, אני מניח שאתה חכם ולא בא להתקפה ככה בלי כלום-" מעניין מה הוא היה אומר אם היה יודע שזה לא נכון "-אז כמו שאתה בטח יודע, יש לנו אנשים סמויים בקהל, להם יש את כל החומרים המעניינים. ויש את החדר של הבוס… בכל מקרה," אמר מהר כדי שהוא לא ייתן חשיבות לדבריו האחרונים. "אתה בטוח שאתה רוצה להישאר פה איתי? או שאתה רוצה ללכת למצוא את החבר שלך, שבעוד כמה רגעים סביר להניח שכבר לא יישאר ממנו כלום." תום פער את עיניו בכעס ומצא שוב את הבחור, והפעם הנחית עליו את כוחו. הוא עף לקצה הרחוק של החדר והתנגש בקיר. אנחות כאב נפלטו מפיו. "זה לא משנה כמה תנסה להרוג אותי, אני לא אגיד דבר אני לא אגיד דבר…" הוא התחיל למלמל כמה דברים בעוד תום חיפש את מתג האור. הוא מצא אותו לבסוף ופניו של האיש נחשפו.
הוא התקרב אליו לאט, מתכופף לצידו ומכניס את ידו לכיסו. אנחות קטנות נשמעות ממנו בעוד שהוא מנסה לדבר אך שום קול לא יוצא מפיו. תום הוציא כרטיס פלסטיק קטן שהיה נראה כמו כרטיס אשראי, אך היה ברור שיש לו שימוש אחר, והוא התכוון למצוא אותו. הוא שלף אזיקים קטנים מכיסו וכבל את ידיו של הבחור.
"אגב, לפני שאני אלך, אני יכול לשאול משהו?" הוא שאל לפתע.
האיש הביט בו –עד כמה שהצליח לפקוח את עין ימין שלו- מופתע וענה, "הה… כן, מה?" תום אכן הצליח לבלבל אותו.
"סתם כזה, מה השם שלך? אתה יודע, זה תמיד כיף להכיר את האויבים שלך…" אמר באותה נימה שהוא התבדח בה מקודם. האיש היסס במשך כמה דקות ארוכות. רעש התחיל להישמע מבחוץ, וזה לא היה מוצא חן בעיניו של תום. "תקשיב, אני יודע שאתה מנסה למרוח זמן לשותפים שלך ושאתם רוצים לפוצץ את המקום כשאנחנו בפנים, אבל אני יכול להבטיח לך שזה לא הולך לעבוד. עכשיו, השם שלך בבקשה, או שאתה מעדיף עוד חבטה כמו מקודם." תמיד אמרו לתום שיש לו צורת דיבור ישנה, כאילו הוא חי בתקופת המאה, אבל זה אף פעם לא הפריע לאנשים להבין אותו בזמן שכמעט הרג אותם.
"סטוויק- קוראים לי סטוויק…" מלמל. תום נאנח אנחה גדולה וקם על רגליו, תוך כדי שהוא מרים את הבחור מצווארון חולצתו. "נו באמת, מה אנחנו בגן? תגיד כבר את הפאקינג שם שלך!" צרח. עכשיו הוא כבר ממש התעצבן עליו.
"או-אוסטין…" אמר ודמעות פחד יצאו מעיניו. "בא-באמת, קוראים לי אוסטין…" תום זרק אותו הצידה והתחיל לצאת המחדר. בדיוק כשהגיע לדלת היציאה הוא הסתובב ואמר, "אה אגב, אתה יודע שזה היה רשום בכרטיס שלך, אני מתכוון, השם." הוא חייך בזדוניות בעוד אוסטין מקלל אותו מאחורה, מאחל לו למות בפיצוץ או משהו יותר גרוע.
תום רץ מהר למקום בו ראה לאחרונה את נאור. הוא לא היה שם. הוא שקל לנסות להתקשר אליו אבל אי אפשר לדעת אם הקווים כאן בטוחים לשיחה.
הוא הסתכל סביב, סורק את המון הראשים בתקווה לזהות את נאור כשצרחה נשמעה לפתע. היא הגיעה משירותי הנשים. הוא התקדם לשם מהר, כשלפתע יד אחזה בכתפו ומשכה אותו אחורה. הוא הביט מהר מעבר לכתפו כדי לראות מי אותו האיש וגילה שזה נאור. "חתיכת משוגע!" קרא בכעס. "חיפשתי אחרייך בכל המסיבה…"
"אני יודע, אני יודע, הייתי עסוק." אמר בהתנשפות נאור והמשיך לדחוף אותו לעבר היציאה.
"עסוק? במה בדיוק? ומה קורה כאן?"
"תשתוק שנייה ובוא נסתלק מפה בחיים. תכף תראה משהו ממש מרהיב!" הוא אמר את זה כמעט בהתלהבות. הם יצאו החוצה, מתרחקים ככל שאפשר מ"הצדפה על החוף".
"אתה מוכן להגיד לי במה היית עסוק?" שאל שוב תום.
נאור הביט בו מחויך ואמר בקול שובב, "טוב, בלפוצץ את שירותי הנשים, אלה מה?"
תגובות (1)
יפה ומעניין מאוד :) !