אגדה תת ימית | פרק 2

החדר החשוך והשקט עדיין לא גרם לי להירדם מהר כהרגלי, התבוננתי בתקרה במבט חסר משמעות וגוללתי שוב ושוב בראשי את השיחה עם האדון שמכנה את עצמו אבא שלי.

הוא התיישב מולי ובפעם הראשונה בחייו התבונן בעיניי התואמות את שלו.
"דניאל" הוא אמר לי בקול הכי קשוח ורציני שהוא הצליח לגייס, המשכתי להתבונן בעיניו ללא כל יכולת להגיב, הוא תפס אותי לא מוכן בעליל לביקור מהסוג הזה. מאז שנכנסתי למקום הזה הוא לא בא לבקר אותי אפילו פעם אחת, כנראה פחד מהמוניטין הרע שיצא לו בציבור כאשר ישמעו שלאדם אמיד ומפורסם כמוהו יש בן שיושב במקלט לעבריינים צעירים.
חצי שנה אני אוכל את הלב שלי על כך שאדם כמוהו הביא אותי לעולם, והיום הוא מחליט להופיע ולהזכיר לי למה אני כל כך שונא אותו.
הוא לקח נשימה ארוכה כאילו הדיבור קשה עליו והכריח את עצמו להמשיך "אני הגעתי להחלטה לגבך" המשכתי להתבונן בו במבט אטום כאשר כל מילה שהוא מוציא מפיו רק עוברת ליד אוזניי ולא באמת נכנסת פנימה.
"אני מוציא אותך מהמקום הזה" במשפט הקטן שהוא השתדל לומר בשלוות נפש שכלל לא תאמה את המבט שגילה את הסערה המתחוללת בנפשו פנימה הוא הצליח לערער את כל השלווה שרכשתי לעצמי בחצי שנה האחרונה ששהיתי כאן.
נעמדתי על רגליי בכעס נוראי והרגשתי איך פניי רותחות מרוב אודם. "אני לא הולך איתך לשום מקום, טוב לי כאן" סיננתי מבין שיניי את השקר והתבוננתי בו במבט רושף אחרון, התקדמתי לכיוון הדלת כאשר שמעתי את הכסא שלו נגרר לאחור, הוא תפס את ידי במהירות וסובב אותי אליו.
"אתה לא בא איתי, אני שולח אותך למקום יותר טוב" הוא אמר, המבט המתחנן שלו גרם לי לבחילה, אני יודע בפירוש שהכל הצגה אחת גדולה, המבט, האחיזה הנוקשה-רכה, הוא יודע איך לשחק עם הרגשות שלי.
"טוב לי כאן" סיננתי שוב בלחש ארסי ושיחררתי את ידי בכוח מהאחיזה שלו.
"אתה לא יודע מה טוב בשבילך, היום בלילה תארוז את הדברים שלך מחר אני מגיע כדי לקחת אותך" הוא זרק את הפצצה לחלל החדר המאובק וברח לו, כמו תמיד.

התקרה האפורה שמעליי נראתה לי לפתע רחוקה שנות אור כאשר העובדה הקרה חדרה לליבי לפתע, אני עוזב.
למקום חדש, לאנשים חדשים, או יותר נכון להגיד עבריינים חדשים, כנראה אבא מצא מקלט הרבה יותר רחוק מהמקלט שבו אני נמצא עכשיו, אולי אפילו הוא הולך לשלוח אותי לחו"ל, ככה שאם אי פעם מישהו ינסה לנבור בעברו ולגלות על הבן העבריין שלו הוא לא יצליח.
העברתי את עיניי בלאות על ארבעת המיטות הנוספות בחדר, אני יותר לא הולך לראות את הפרצופים המבואסים של אלירן, אדם, לירן ודור. משום מה זה לא גרם לי לשמחה יתרה.
המזוודה הענקית שלי עמדה ליד המיטה עם כל החפצים הנדרשים, כנראה אבא לא בטח בי מספיק (ובצדק) שאני אארוז את כל החפצים שלי אז הוא ביקש ממר אליהו ל"עזור" לי, עזרה שכללה הטחות ועלבונות על כמה שאני לא בסדר כאשר יש לי אבא מקסים כזה שמוכן לשלם כדי להוציא אותי ממקום כמו שאני נמצא בו ולהעביר אותי למקום הרבה יותר טוב.
אבא מקסים כל כך, ששכח את הבן שלו למשך חצי שנה ואפילו עוד לפני זה.

השמש הבהירה טפחה על פניי בנוקשות כמבקשת ממני להתעורר במהרה ליום הכי מוזר שהולך להיות לי בחיי.
קמתי מהמיטה וגיליתי שאני הראשון שהתעורר בפעם הראשונה בתולדות המקום הזה, אני לא זוכר מתי נרדמתי במשך הלילה, כנראה בין מחשבה איומה אחת לשנייה.
דפיקה קלה על הדלת גרמה לאלירן להתעורר גם כן, הוא התבונן בי והתיישב על המיטה "מה קרה לך?" הוא שאל בדאגה אמיתית, אני גם הייתי דואג לעצמי אם הייתי רואה אותי ער בשעה כל כך מוקדמת, אך לאלירן השבתי בחיוך רפה ומשכתי בכתפיי כדי שיבין שאני ממש לא מתכוון לדבר על המצב הנואש שאליו נקלעתי.
דפיקה נוספת על הדלת העירה את שאר החדר שקמו בעצלתיים והתעלמו מן הדפיקות, ידעתי מי דופק אבל פשוט העדפתי להמשיך לשבת במיטה ולבהות בכולם מתארגנים באיטיות.
לאחר מספר דפיקות נוספות שהתחזקו מרגע לרגע, לירן פתח את הדלת למר אליהו שנראה זועם במיוחד על הבוקר.
"בוקר טוב לכם" הוא צרח בקול צרוד וצומרני "דניאל, אבא שלך מחכה לך למטה, אני מקווה שהספקת להפרד יפה מהחברים שלך" המנהל יצא מהחדר והשאיר את כל המבטים של כולם בוהים בי ללא יכולת לזוז.
"אתה הולך מכאן?" לראשונה שמעתי את אדם מוציא משפט שלם מפיו, חוויה לא נעימה במיוחד.
הנהנתי בראשי וקמתי במהירות מהמיטה לוקח את המזוודה לכיוון המקלחת לפני שירעיפו עליי שאלות נוספות וחטטניות, אפילו לא הייתי צריך להחליף בגדים עוד מאתמול נשארתי עם הבגדים האפורים הדהויים שלי.
הרגשתי איך כל העיניים ננעצות בי בפרוזדור, ארינה יצאה מהמקלחת והתסכלה עליי ועל המזוודה לחילופין "לאן אתה הולך?" היא שאלה, העדפתי להתעלם ממנה ונכנסתי למקלחת כדי לרענן את עצמי, משום מה היום העדפתי לעשות את זה באופן איטי במיוחד.

כאשר ישבתי במכונית המפוארת של אבא שלי וכל הנערים והנערות מתבוננים בי בקנאה גלויה לעין, הרגשתי שהחיים שלי ברגע זה משתנים מקצה לקצה. לא ידעתי למה אני מרגיש את ההרגשה הזאת, זו לא הפעם הראשונה שאני נוסע במכונית המפוארת של אבא, ולא פעם ראשונה שמתבוננים בי בצורה כזאת. אבל משהו בהרגשה שלי לא היה ניתן להכחשה.

הנסיעה עברה בשקט צורם למדי שגרם לליבי לפעום מהר מהרגיל, כמה פעמים קלטתי את העיניים של אבא מתמקדות עליי דרך המראה, אך הוא מיהר להסיט מבט כשראה שאני מתבונן גם כן.
כאשר הגענו לוילה הענקית והשוממת של אבא שלי מיהרתי לרדת מהאוטו ולקחת את המזוודה בכוחות עצמי לפני שהוא יצווה על אחד מהמשרתים לעשות זאת.
אני שונא שעושים בשבילי דברים כאילו אני חסר יכולת תנועה.
אבא לא התווכח איתי כהרגלו על כך שאני צריך לתת למשרתים לעשות את עבודתם אלא המשיך לתת לי לסחוב את המזוודה עד הקומה השנייה בחזרה לחדר הישן שלי, מקום שלמרות גודלו, יופיו ופארו כלל לא התגעגעתי אליו.
הוא פתח את הדלת ואמר "זה רק ליום אחד, היום בערב יבוא לכאן .." הוא התעכב מספר שניות בנסיון לנסח את המשפט לבסוף אמר "מישהו" בהחלטיות של שנייה.
"ולמחרת אתה תלך איתו, טוב?" הוא המשיך להתבונן בי מספר שניות כאילו אני יצור שלא נברא בעולם הזה, ואז הלך משאיר אותי עם המזוודה עומד בשקט מול הדלת הסגורה של החדר הישן שלי.

לקח לי מספר שניות לאזור אומץ ולפתוח את החדר שנשאר בדיוק כמו שעזבתי אותו, רק נקי יותר.
המיטה הענקית ששכנה באמצע החדר לא הייתה עם המצעים הסגולים האחרונים שראיתי כשהייתי כאן, אלא עם מצעים רעננים חדשים בצבע כחול. התקדמתי לעברה והעמדתי את המזוודה שלי לידה. עדיין לא העזתי לשבת, הרגשתי שכל צעד שלי בחדר מטנף את המקום הלכאורה "קדוש" שאבא שלי עשה ממנו.
המחשב הנייד שלי עמד על הספרייה הענקית שהייתה מצדה השמאלי של המיטה סגור וכבוי, וכל הספרים שאבא התחנן בפניי במשך השנים שאני אקרא היו מסודרים בסדר מופתי למדי, בדיוק כמו שהשארתי אותם, חדשים, עם הריח של חנות הספרים, אף פעם לא נפתחו לא על ידי ולא על ידי אף אחד אחר.
מצדה הימני של המיטה עמד ארון הבגדים הענקי שלי, העדפתי להשאיר אותו סגור ולהישאר בבגדים האפוריים והדהויים של המקלט, הם הרבה יותר הולמים אותי מכל החליפות שאבא דאג למלאות בארון במשך השנים.

התיישבתי על המיטה לאחר עמידה ממושכת והפריט היחיד המוזר בחדר משך מיד את תשומת ליבי, על הספרייה הייתה מונחת אבן חומה וישנה, התקרבתי אליה באיטיות והתיישבתי מולה על הכסא השחור הענקי שבלע אותי ברכותו. על האבן החומה היו סמלים מוזרים שלא הבנתי את פשרם, אך לא העזתי לגעת בה, המשכתי להתבונן בה מספר דקות מסתקרן למה היא כאן בחדר שלי, ולמה היא שייכת.
זה לא חדש שבבית יש כל מיני חפצים מוזרים ועתיקים, בתור בן לאבא שמרצה למדעים באוניברסיטאות הכי מובחרות בארץ התרגלתי לראות דברים מוזרים למדי במשך השנים, אך מעולם לא בחדר שלי, ומעולם לא לבד.
לבסוף היצר הסקרן השתלט עליי והחלטתי להושיט את ידי לעבר האבן הישנה, ברגע ששמתי את היד על האבן כבר לא היה אפשר להשיב את הנעשה, אך באותו רגע לא ידעתי את זה וגם לא היה אכפת לי במיוחד.
האבן התחילה לזהור באלפי צבעי קשת זוהרים שהאירו את כל החדר כמו זרקורים, העיניים שלי נפערו לרווחה כאשר הסמלים הנוצצים התחילו לרקד מול עיניי.
הנחתי במהירות את האבן ותפסתי את ראשי בידיי, רק חזרתי הביתה ואני כבר מתחיל להשתגע, הדלת של החדר נפתחה באיטיות ומתוכה בצבץ ראש לא מוכר.
"שלום" הוא אמר בהיסוס, הסכלתי עליו בחזרה עדיין המום מהתופעה המוזרה שהתרחשה לפני שנייה, הוא נכנס והתיישב על המיטה וסימן לי בידו לשבת לידו.
המשכתי לשבת על הכיסא לא מתכוון להתקרב לאיש הזר או להקשיב לו, אז הוא התחיל לדבר בכל זאת.
"אתה לא משוגע" הוא אמר לי וגרם לי להרים את ראשי אליו בבת אחת "אני יכול להסביר לך יותר על האבן הזאת" הוא הצביע על האבן החומה שזהרה רק לפני שניות אחדות.