רכבת אקספרס לאהבה | 8 | ג'וק מפלסטיק

אני מסתכלת על הבחור ההוא. אריק. הוא קורץ ומתחיל לספר על עצמו. מעניין עד כמה הוא שונה מהאחרים.. מעניין אם קל להסתדר איתו.
"אני אריק סטאן, אני בן 20… חתיך, כמו שאתן כבר רואות… אני כותב שירים, מנגן על תופים, שר, רוקד, משחק טניס וכדורעף… זהו אני מניח… שנגמר לי הבולשיט לספר" וואו. הרבה תחביבים… יכול להצליח לו עד סוף השנה…
אני מסתכלת עליו. מהעיניים החומות, עד לשיזוף ולשיער השחור. הוא שרירי… הוא מחייך המון, ויש לו שיניים לבנות… מאוד. אני מביטה בהאנה שמציירת לעצמה צורות על הרגל עם האצבע. אני צוחקת.
"אני אליס, אני בת שבע עשרה.." אני אומרת. ממה יש להתבייש? אני לא מוצאת שום סיבה. דווקא אני יכולה למצוא כיף בהצקות לבחור שכזה. זה נחמד…
"אני האנה, אני בת שמונה עשרה וחצי…" האנה מצהירה ומפסיקה לצייר על הרגל עם האצבע. האנה מחייכת. הילי מחייכת. ליה מחייכת.?… לחייך?…
"אני ליה, אני בת שמונה עשרה וחצי… גם." ליה צוחקת ומעבירה את ה'כדור' להילי המבויישת. אני צוחקת שוב, הוא לא מבין לאיזה בלגן הוא נכנס.
"אני הילי, ואני בת שמונה עשרה…" אומרת הילי בביטחון… הילי לא מתבלטת… אבל אני מניחה שהיא נחמדה… בטח נחמד לשבת איתה אחד על אחד.
"נחמד… נחמד…" אריק אומר ומחייך, שוב. הוא נשען אחורנית על הידיים שלו. אני מסתכלת על ערימת המזוודות ורואה עוד מזוודה, שחורה. כנראה שלבנים יש אפילו פחות להביא.
"אז מה, חנכתן את הבית? או הג'קוזי…?" הוא שואל ונושם, מביט בכל אחת מאיתנו. חנכנו… המון.
"את המטבח, הג'קוזי, הסלון…" האנה מספרת. נדמה שנוח לה בחברתו. זה נהדר.
אני מרגישה משהו קשה ומוציאה ג'וק מפלסטיק מהכיס האחורי של הסקיני. אני מחייכת בעוד כולם צורחים, חוץ, כמובן, מאריק. הוא קם והלך לחפש ספריי.
"תירגעו, זה פלסטיק.." אני בוכה מרוב צחוק. כמה עיוורים אפשר להיות? זה ג'וק מפלסטיק.
"למה יש לך ג'וק מפלסטיק?!" ליה אומרת מבוהלת. האמת? יש לי ג'וק מפלסטיק בדיוק מהסיבה הזו. אני צוחקת, מרימה את האצבע. אני מניחה את האצבע על הפה.
"זה סוד" אני לוחשת, רק חסר לי פנס והאימה תתעורר. אני צוחקת שוב, ומקשיבה לצעדים של אריק משתלבים עם הדפיקה הקצבית בדלת.