קצת שונה פרק 4

התעוררתי ליום חדש מקווה שהוא יהיה יותר טוב מהקודמים לו.
צחצחתי את שייני והתארגנתי לבית הספר בזריזות מגלה שהשעה שבע וחצי מה שאומר שיש לי זמן רב עד תחילת הלימודים.
לקחתי לי עוגיה קטנה ויצאתי לסיבוב קצרצר.
במהלך הסיבוב שלי הבחנתי במשאית גדולה שמתוכה יצאו שני בריונים שהעבירו ציוד לבית כנראה שכנים חדשים חשבתי והמשכתי להסתובב.
****
הגעתי לבית הספר עוברת מהר את השער ולשמחתי אף אחד לא חיכה לי שם, כמו תמיד היו כאלה שצחקו עליי אך לא משהו מיוחד.
ישבתי בכיתה בשקט ממתינה לשיעור …………
היום נגמר והודיתי בכל ליבי שלא קרה לי שום דבר.
התקדמתי לבית שלי בהליכה איטית מהכאבים של אתמול והרכנתי את ראשי מעט מביטה על ברגלי וחושבת על כל מה שעברתי בחיי אני לא חושבת שזה מגיע לי מה אני עשיתי שאני חייבת לסבול כל חיי? למה דווקא את המשפחה שלי לקחו? למה אני לא יכולה לשבת בבית שלי ולרכל על כל העולם , למרוח לק על אצבעותיי ולעשות אלף דברים חסרי משמעות למה הכל נלקח ממני ברגע?
"אחחחח" גנחתי בכאב כאשר נכנסתי במישהו וקיבלתי מכה חזקה ברגלי
"אני ממש מצטער" השיב בזריזות וירד לגובהי בעודו מביט מסביב לכל עבר.
הוא הרים אותי בעדינות והשעין אותי על גופו כך שהעביר מחצית ממשקל גופי לגופו והקל על עמידתי.
"זה בסדר" מלמלתי מנסה לא לחשוב על הכאב העצום שתקף אותי.
"זה לא בסדר את מדממת" הוא אמר ומשך אותי בידו בזריזות.
"לאן?" שאלתי לא מבינה
"לבית חולים, בואי" הכריז וגרר אותי עד קצה הרחוב שם חנתה מכונית יקרה מבסוג שבחיים לא יכולתי אפילו לחשוב עליה.
"זה בסדר זה רק מכה קטנה" אמרתי במהירות בתקווה שישנה את דעתו.
הוא פשוט התעלם מדבריי והכניס אותי לתא המושב שצמוד למושבו ונהג לבית החולים הסמוך.
הנסיעה עברה בשקט פשוט כי היה מביך מידי לדבר עם מישהו זר שאני אפילו לא מכירה ואלוהים יודע מה הוא יכול לעשות לי.
זזתי באי נוחות על כיסא המושב ניסיתי למצוא תנוחה טובה אך לא יכולתי.
הבחנתי בעייני שהוא מביט בי ושם לב לאי הנוחות שלי אך הוא לא אמר מילה וכך גם אני.
"הגענו" אמר וגמר לי להתנער ממחשבותיי.
פתחתי את הדלת וניסיתי לצאת בלי שיכאב לי אך ללא הצלחה כמעט ונפלתי אך האדם המסתורי הציל אותי מנפילה.
"תודה" מלמלתי מובכת שאני "כלואה" בתוך ידו.
"אני תמיד כאן בשביל לתפוס אותך מתי שתפלי" אמר בניסיון לרמוז לי משהו אך לא הבנתי את מטרתו אז פשוט התעלמתי.
"אממ.. אתה יכול לשחרר אותי עכשיו?" שאלתי והרכנתי את ראשי מעט
"כן, כן" השיב מובך מן המצב והעמיד אותי כך שאני נשענת על ידו ונכנסו על בית החולים.
"אפשר לעזור לכם?" פנתה אלינו אישה חייכנית
"כן, היא נפלה והיא קיבלה מכה די רצינית" השיב הילד שאין לי עדיין מושג את שמו.
"אוקי, עוד כמה דקות יתפנו עבורכם" אמרה והלכה חזרה למקומה בעודיינו תופסים מקומות לשבת.
"אז?" התחיל שיחה
"אז?" החזרתי גם אני
"איך זה קרה?" שאל אחרי שהבחין ברמת החומרה של הפצע שלי
"אני יודע שזה לא יכול לקרות מהתנגשות הקטנה שלנו" השיב בזריזות מה שגרם לי להילחץ
מה אני אמורה לעזאזל להגיד לו??? שהרביצו לי? שמתעללים בי בכל יום אפשרי שאני לא יכולה כמעט וללכת לבית ספר שהחיים שלי חרא? מה אני כבר יכולה להגיד
הוא הביט בי עם עיניו הגדולות מחכה לתשובה שתספק אותו אך אין בידי כזאת כי ברור שאני לא הולכת לספר למישהו שאני לא מכירה דברים כאלה עליי, אני לא צריכה שעוד מישהו ירחם עליי.
"סתם" באותו הרגע שבאתי להמשיך גל של בנות צועקות נכנסו לבית החולים ומרוב הפחד חיבקתי את הנער לא מבינה מה הולך כאן שהוא מביט בי המום, לא מעכל את המצב.
"שיט" הוא מלמל ומהר משך אותי לחדר של השרת שהיה קטן מאוד יש לציין ונעל אותו בזריזות.
"מה הולך כאן?" שאלתי מביטה בו בעוד שנינו מתנשפים מעט
"את לא יודעת מי אני?" הוא שאל ונראה קצת המום
"אני אמורה?" שאלתי לא מבינה מה הכוונה שלו
הוא הרים את הכתפיים שלוו וסימן שהוא לא יודע.
"איך אני אמורה להכיר אותך אם רק עכשיו פגשתי אותך?" שאלתי בזריזות
הוא רק חייך חיוך טיפשי וענק ואמר " עכשיו תכירי"