חיים מושלמים ?! לא .. וכאן הכל התחיל- פרק 2

"כן?" נשמע קול צעיר וצפצפני, הבטתי למטה וראיתי ילדה קטנה, בערך בת חמש.
"שלום לך, " חייכתי. "אמא בבית?" שאלתי ברוך.
"אין לי אמא. " ענתה בפשטות.
"אוי, אני מצטערת מתוקה. יש מישהו בבית?" הילדה הנהנה ונכנסה חזרה, לאחר דקה או שתיים יצאה גברת, בערך בת שלושים וחייכה.
לאחר מבט קצר סימנה לנו להיכנס.
הבית היה מקסים! כל כך גדול ומרווח. היו בו המון תמונות של ילדים, קטנים וגדולים. הרבה ילדים. אוי לא עוד בית יתומים! הסתכלתי על אחי בייאוש. הגברת הובילה אותנו לסלון והגישה לנו מיץ ועוגיות. "שמי הוא ביאנקה אבל כולם קוראים לי בי." הציגה את עצמה. "אני לירוי, וזו אחותי הקטנה מאי." השיב לירוי בחיוך. היא אמרה לנו שבית היתומים הזה פתוח לכולם וביקשה שנסביר לה איך הגענו לכאן. לירוי סיפר לה הכל, על התאונה, על בתי היתומים, ולבסוף ביקש להישאר. "בוודאי!" קראה. "תישארו כמה שתרצו" אמרה בחיוך.
"בינתיים בואן ותכירו את כולם" קמה ממקומה והובילה אותנו לחצר. הם יצאו אחד אחרי השני, חמישה עשר ילדים. רובם היו ילדים קטנים אבל היו שלושה נערים, אחת בערך בגילו של אחי, והשניים האחרים נראו בערך בגילי. נדמה שהיו תאומים. ניגשתי אליהם והצגתי את עצמי.
"היי, קוראים לי מאי." אמרתי בחיוך והושטתי אל הנער את ידי. "היי," השיב בחיוך. "אני מייקל וזו נוי אחותי." נוי בחנה אותי במבט חודר. יש לי הרגשה מוזרה בקשר לשניים האלה. "כן כי, תראו אותי אני עוד צפונית שמנסה להשתלב." חיקתה את קולי בלגלוג. נראה שהיא ממש לא מחבבת אותי. "אל תתייחסי אליה.. היא נחמדה רק למי שהיא מכירה" הגיב מייד. "מה שתגיד. בוא נלך לעזור למיס בי עם הקטנים." התעלמה ממני והלכה.