אפקט טינקרבל

אתמול עמדתי בחצר ותליתי כביסה, כשפתאום הופיע לפני חיזר. הוא נראה בול כמו בתמונות, עם עיניים מלוכסנות וראש גדול וקרח. הוא הסתכל עלי, ואני הסתכלתי עליו בחזרה.
"אה, שלום", הוא אמר.
"היי", עניתי לו, מוציאה בשביל זה מהפה את מקל הכביסה שהיה שם.
"אני חיזר", הוא אמר לי, כמעט בגאווה.
"אני רואה", עניתי. "איכשהו חשבתי שהצורה שלך תהיה יותר מקורית".
"תראי, אנחנו, כלומר המין שלי, מאמין בזה שאין יקום בלי צופה. את מכירה את 'אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע אותו, האם הוא משמיע קול?"'
"כן, בטח, אבל מה זה קשור? מה, אתה עץ?" שאלתי והתכופפתי להוציא עוד גרב מהסל, ואז התרוממתי ותליתי אותו.
"אז זהו, שאנחנו מאמינים שאין דבר כזה עץ שנופל ביער כשאיש לא שומע, אז הוא בטח לא יעשה שום רעש".
"אה". אמרתי. "ו…?"
"ובגלל זה, אנחנו קיימים רק אם יש מישהו שיראה אותנו, ורק בצורה שהוא מאמין שהוא רואה אותנו".
"אה", אמרתי, והחיזר נעלם.
משכתי בכתפי ותליתי עוד זוג תחתונים על החבל. מה אני אגיד לכם, אני לא מאמינה בחיזרים, במיוחד לא בכאלה שמפריעים לי לתלות כביסה.