עיר מעופפת פרק 23

פרק 23:במשך כל השעה הבאה, ג'ילי הראתה לי את רוב התיכון-חדר ההתעמלות, המקלחות של חדר ההתעמלות, כיתות הלימוד, החדר של עורכת העיתון הבית ספרי ומגרש הכדורסל והכדורעף.
לקראת השעה שתיים עשרה, הלכנו לחדר האוכל הגדול, זה היה מין אולם קטן, עם שולחנות עץ בהירים, כסאות עץ לבנים, חלונות גדולים, מנורות לבנות ודלפקים אפורים עם אוכל שמריח טוב. אני לוקח מגש עמוס ומחכה שג'ילי תיקח את האוכל שלה, היא לא לוקחת הרבה-רק פירה, סלט, עוף וכוס מים.
אנחנו תופסים שולחן בקצה הכי מרוחק של האולם, וג'ילי מתחילה לאכול באצילות, היא מחזיקה גם סכין וגם מזלג ובגב זקוף היא חותכת את הסכין, אני מביט בה וצוחק.
"מה קרה?" היא שואלת עם חיוך קטן. "אני לא יכולה לחתוך את העוף?"
"אני יראה לך איך חותכים עוף." אמרתי והתחלתי לאכול עם הידיים, החזקתי את הפירה ביד ודחסתי לפה, את המים שתיתי בפראות וטרקתי את הכוס על השולחן. לאחר מכן קרעתי את העוף ובידיים מלוכלכות דחסתי אותו לפה.
"וואו..טיילור..אתה.."
הרמתי את מבטי ועשיתי פניי תמים.
"ככה אוכלים בעולם התחתון." אני אומר ומחייך חיוך שמבעית את ג'ילי, אני מרים את עיניי ומגלה שכל הילדים בחדר האוכל מסתכלים עליי.
ג'ילי מגישה לי מפית ואני מנקה את הפירה מהסנטר.
ג'ילי מסתובבת ונועצת מבט מובך בכל הילדים שבחדר, היא מרכינה את הראש ומסמיקה.
"תגידי לי, ג'ילי, אף פעם לא פגשת מישהו מהעולם התחתון, נכון?"
ג'ילי מנידה את ראשה לסירוב ואני צוחק.
אני רוצה לומר משהו אך אז נודלה מגיחה מהצד, היא מחזיקה מגש ושואלת בקול מתוק:"אפשר להצטרף אליכן?"
ג'ילי ואני מחליפים מבטים.
"בטח." אומרת ג'ילי אך אני מתפרץ ואומר:"אני וג'ילי עמדנו בדיוק ללכת, את רצית להראות לי את מגרש הפוטבול, לא?"
נודלה מעבירה את מבטה בינינו, ג'ילי מבינה לאן אני חותר ואומרת:"בטח. בוא נלך."
אני מחייך חיוך קטן, לוקח את המגש, קם והולך לרוקן את המגשים בפח. כשאנחנו יוצאים מטווח השמיעה של נודלה ג'ילי שואלת:"מה הסיפור שלך עם נודלה."
אני שותק וניזכר בתמונה שלי ושל ליאת, בדרך שבה נודלה נגעה בתמונה, בדרך שהיא שיקרה לאימי וגרמה לריב שנוצר ביני לבין הוריי.
"אני פשוט..לא מחבב אותה..זה הכול" אני לא רוצה לספר לג'ילי על ליאת, לא עכשיו.
אנחנו נכנסים לכיתה לקראת השעה שתיים, יש שם חלונות מכוסים בווילונות ירוקים, רצפה שחורה עם נצנוצי כחול וליד הלוח הלבן יש ארון נחושת גדול.
"איחרתם." קוראת המורה, יש לה אף ארוך וקול נוקשה, קר ומאשים, השיער שלה הוא צהוב והיא מזכירה לי דחליל עם הבגדים המשובצים. היא סוקרת אותי ואת ג'ילי ובנימה נטולת רגש פקדה עלינו מילה אחת:"שבו."
התיישבנו אחד ליד השנייה, השולחנות היו די קטנים כשיושבים לידם, הם היו מעץ חום בהיר והכיסא מברזל אפור, ברגע שאני מתיישב ליד ג'ילי, אני שומע רחש מהצד השני. אני מפנה את מבטי ורואה את נודלה מתיישבת בפיזור נפש בשולחן שליד,רוב הספרים שלה נופלים על הרצפה ובקבוק המים שלה נשפך, אני מגלגל עיניים וג'ילי מחייכת בשקט.
"היי. טיילור.." נודלה ממלמלת ומקרבת את הכתף שלה לכיווני התלתלים שלה נוגעים באוזני ולמזלי הרב, המורה שואלת:"מיסיס ראן, למה עברת מקום?"
כל העיניים מופנות אל נודלה היא מסמיקה ושותקת.
"היא מאוהבת בטיילור." אומר אחד הילדים מאחורה.
כל הכיתה צוחקת.
אני מסמיק, אך לא מראה לאף אחד שנפגעתי, להפך, אני מסתובב ונוקב עיניים בילד הזה.
הוא מתחפר בכיסאו והמורה נוקבת את עיניה בשלושתנו.
"הערה שלך מאוד לא נוחה לי עכשיו. מר גרארייצ'." אמרה המורה ותקעה בו את עיניה הקטנות.
הכיתה צוחקת והילד התחפר בכיסאו. שוב.