סוף העולם
גשם עז הציף את רחובות ליבי הקטן באותו הלילה. ודלתות נפתחו וראשי אנשים בצבצו מבעד לפתח שנוצר, להביט במתרחש.
עיניים מפוחדות- סקרניות סקרו את השטח בחיפוש אחר דבר מה הנסתר מן העין. " אני מפחד" ילד קטן אמר לאמא שלו ואחיזתו בשולי חולצתה התהדקה, ליבו החיש פעימותיו.
" האם זהו סוף העולם?" קול סדוק שאל בחלל הרחובות השקט.
צמרמורת עברה בגבי האנשים למשמע השאלה. הכל יתבהר בסופו של דבר הם חשבו. אך הם טעו. ודמעות שטפו את רחובות ליבי הקטן, והמסדרונות והבתים העומדים נמחקו כליל. התקף הלב שחטפתי השמיד את כל מה שאי פעם אהבתי.
הדממה שוב כבלה אותי בשלשלאות השקט שלה. החושך אינו נראה כבר מבעד לעיניי. הרגשת החמימות נעלמה ושקעה לתוך מי העצבות שגופי מכיל. אני לבד. וזה מוזר כל כך שאני יכול לצרוח וזה כואב לחשוב מחשבות כאלו שזה משתק את גופי יותר.
בום! פצצה מצאה מטרתה.
בום! שקט נפער בגלימת הדממה.
בום! רעש כנפי הציפורים הנסות נבלע באיזור המלחמה.
" התקף לב אחד קטן שבה אותי.
התקף לב אחד קטן הרג אותי."
תגובות (3)
(♥)-(♥)
מה זה ה- מה שזה לא יהיה..?
ממש אהבתי, נכנסתי לאווירה של הסיפור שכתבת.
מה שמעניין הוא שכתבתי לי טיוטות וגם לפני כמה ימים כתבתי לי דברים והאווירה של הסיפורים שכתבתי הייתה בסיגנון וגם אני תיארתי את זה "רעד עבר בגבה", זה קצת הזכיר לי את מה שאני תיארתי.