חלום של מלאכים 37- פיצוץ אחים

"טוב אני מצטערת!" נשפתי בפנים חמוצות וקיוויתי שיסלחו לי כדי שנוכל לגמור עם זה כבר.
""מצטערת" לא עוזר! את לא הקשבת לנו! מה אם היו פוגעים בך?" צעק עלי. זהו זה, נמאס לי ממנו. "תקשיב לי טוב! הגיע הזמן שתפסיק לחשוב עלי קטנות, אוקי! אני הרבה יותר חזקה ממה שאתה וכל הצוות הזה ביחד יכולים להיות! אתה אולי השני בדרגה אך הכוח שלך יחסית קטן לעומת השאר, אתה מסרב ללמוד את הסוד ליכולת, זו – בעיה – שלך!" צרחתי עליו, מדגישה בעיקר את מילותיי האחרונות. הוא עמד מולי, המום לנוכח הנאום שהרגע שצעקתי עליו, ונראה היה שלא היה לו מה לומר.
"אתה תמיד אומר לי שאתה לא רוצה שאני אפגע, אבל אתה חושב שלי כיף לתת לכם ללכת בידיעה שאולי *אתם תפגעו?!" המשכתי. "מה שאני עברתי חישל אותי פי מאה כנפיים ביחד יותר ממה שאתה יכול לחשוב. אני לא אוהבת להזכיר את זה, אבל הדרגה שלי יותר גבוהה משלך, ואני *בת! אני בין המלאכים היחידים שזכו לדבר עם *הוא." עצרתי לשנייה מכעסי כדי לנשום. פשוט לא יכולתי להמשיך לאגור את כל הכעסים האלה בתוכי.
A"… זה מספיק… אני חושב שהוא הבין…" שמעתי קול מהוסס אומר. זה היה C. עכשיו הרשתי לעצמי להסתכל עליהם ושמתי לב לנוכח מבטו הפגוע של B. אני מניחה שבאמת צעקתי עליו יותר מידי… אבל מצד שני לא התחרטתי על זה. כולנו בסיכון בכאן בכוכב הזה, ובכל זאת, אני רוצה שהם יבינו שאני גם כוח שווה בתור עזרה.
השפלתי את ראשי מטה ויצאתי החוצה, מרגישה כמו ילדה שקיבלה עונש החוצה מהשיעור בבית ספר. רו ישבה שם, ידיה שלובות אחת בשנייה. הבטתי בה, כה תמימה וקטנה, לא יודעת שבקרוב כולנו נעלם וזה יהיה כאילו לא היינו שם מעולם, כאילו לא היה שום בעיה בכוכב הזה, כאילו היא מעולם לא הייתה לא-לבד והיא תמיד הכירה את שי… כאילו היא לא יודעת מה זה קסם…
"רו," קראתי לה. "אפשר לדבר?"

"מה?! אבל… מה יהיה איתי?" קולה הכנוע והמאמץ שלה להחביא את הדמעות לאורך כל השיחה שלנו כמעט שבר אותי. היא ישבה על רגליה, כשידה מונחות עליהן, קפוצות לאגרופים קטנים ורועדים. "אני מצטערת…" מלמלתי בלחש. היא הרימה בעדינות את אחת מידיה ומחתה דמעה טועה מעיניה. "אני… אני הולכת קצת, בסדר?" אמרה. היא לא חיכתה לתשובה וכבר קמה על רגליה והתרחקה משם. הבטתי בים בייאוש. הכל רק הלך והסתבך מאז שהגענו לכאן. 'אולי אנחנו פשוט צריכים לעזוב, אולי כדאי שנחזור לגן-עדן…' חשבתי. אני אגיד את זה להם יותר מאוחר, עכשיו-
בום!!!
פיצוץ עז נשמע לפתע וכל מה שהיה באזור נהרס מהאש ועף לכל עבר. הרמתי את ראשי במהירות לכיוון הפיצוץ וסוככתי על עיני בידי. מה בשם עדן זה היה הרגע?! צמצמתי בעיני כדי לנסות לראות יותר טוב ושמתי לב לשתי דמויות קטנות עומדות אחת מול השנייה. היה לי ניחוש אחד לגבי ההמשך. B ו Z . שני האחים המפגרים האלה תיעלו את כוחם ויצרו כדורי אנרגיה עצומים. בקצב הזה, 'מדענים' עוד יוכלו לקבוע שהאנושות עומדת להיכחד. התחלתי לרוץ לעברם כמו משוגעת, כשכל הדרך אני צועקת בשמותיהם ואומרת להם שיפסיקו עם זה, אבל ברור שהם לא שמעו אותי אפילו. יכולתי לראות את ידיהם יוצרות איקס ואת הזמן מאט. זה היה ממש כמו באגדות (ואירוני להגיד 'אגדות' כשאנחנו –המלאכים- נחשבים בעצמנו לסוג של אגדה). בשנייה האחרונה החלטתי לפרוש את כנפיי ועפתי לעברם, מתעלת גם אני את כוחי לכדי כדור אנרגיה (שבלי להשוויץ, היה קצת יותר מגדול משני הכדורים שלהם יחד), ומכוונת אותו לעברם. אור לבן מסנוור שלט בשמיים, כאילו קורע אותם לחתיכות ואז מחבר מחדש, ואז שקט.
דממת מתים.
B היה שרוע על החול בצד בעוד Z היה שרוע בתוך המים הרדודים. ואני? אני הייתי באמצע, כשידיי פרוסות לצדדים בתנועת הפרדה. זרמים חשמליים עברו בגופי והרטיטו אותו. נזכרתי פתאום במלמולים של המכשפה…' "היא חייה, אבל לא באמת… חייה קצרים משל השאר… אבוי לי, איזו מסכנה…" ' לא רציתי למות, ידעתי שאני לא אמות, אבל משהו אכן יקרה לי, ואני לא מוכנה לזה עדיין.