האור האחרון-פרק 32 שלושה ימים אחרי

ג'ון:
היה כבר צהריים."וויסטו קארוקאן" אמר אחד מהם.
"הגענו לקארוקאן" תרגם רקס.
בהיתי במדבר הריק."רקס,אתה חושב שבלו יהיה בסדר?" שאלתי אותו.
רקס הביט במדבר,וענה:"נקווה".
אחרי כל המסע הזה לעמק קארוקאן.אחרי שלושה ימים….
נכון.כבר שלושה ימים שאני נוסע ברפסודת המדבר.
הכל התחיל בסדר גמור….הקול ההוא שרצה עזרה.למי הוא היה שייך?

בלו:
הייתי לכוד בצינוק.לא ידעתי מה קרה למעלה,אף שד לא הגיע להביא לי ארוחה או משהו דומה לזה.
לא אכלתי כבר שלושה ימים.הגרזן שלי נגנב,הגרזן ששייך לאבא שלי.
הוא הבטיח שהכל יהיה בסדר,ונתן לי את הגרזן.כל משפחת די צ'ירבי נכחדה.
כולם נהרגו על ידי מכשפים.אני היחיד ששרד.אמי,שהייתה ממשפחה אחרת,תמיד אמרה לי להסתיר את שם המשפחה שלי.למה?למה הם כל כך שונאים את יוצרי הכישוף?

קאיה:
עקבתי אחרי עקיבות השדים,ואחרי שלושה ימים הגענו להריסות.
ג'ס ואני הסתובבנו בינהם.אני הצלחתי לראות את כל האש,הדם,כל הבכי והצרחות.
ראיתי ילדה קטנה רצה לה,מחפשת את אימה.
"קאיה,הכל בסדר?" שאלה ג'ס ותפסה בכתפי."כן" ניגבתי כמה דמעות בעיני."בואי נחפש את בלו" חייכתי חיוך שקרי.המסע הזה,עשיתי הכל בשביל למצוא את הנשקים.אחרי שכל הסיפור ייגמר,אני אמכור אותם בהון.ני אהיה הציידת העשירה ביותר.חייכתי,וחיפשתי את בלו.

ג'ון:
הגיע הלילה.הבטתי בירח,הוא היה אדום.זה הזכיר לי את השדה והשרביט.מתישהו,כבר ראיתי ירח אדום…לא זוכר מתי זה היה.אבל אני בטוח שמתישהו ראיתי אותו.
חשבתי על גרים,שנמצא שם.מאחוריי סורגי הברזל,מחכה שהמלחמה תיגמר.
"אני אציל אותך,אח" לחשתי לעבר הלילה.

גרים התעורר משנתו,והביט בסורגי הברזל.הוא ראה את ג'ון.ג'ון בן ה-10,שנשאר מאחור כשגרים יצא להלחם.אחותו,שבוודאי בכתה.אמו…היא לעולם לא סלחה לו על כך.
"הייתי חייב" לחש גרים:"הייתי חייב להרוג את אבי".