מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 66

~~~נקודת המבט של דניאל~~~

כבר עברו חודשיים וחצי מאז שחזרנו הביתה ולא עבר יום אחד בלי שאלה קיבלה שיחת פלאפון מהארי, או שהם התכתבו, או דיברו בסקייפ… הם פשוט לא יכולים להיות נפרדים אחד מהשני. אבל זה חמוד…
היא מתקדמת עם ההריון ואפילו הבטן שלה כבר נהיית גדולה ואני ואביה פשוט לא יכולות להפסיק לבהות בבטן ולדבר אליה. למרות שלרוב זה מעצבן את אלה אבל זה בכל זאת מצחיק אותנו…
אוליב באה לבקר הרבה, לשבת איתנו ואפילו לרוב לישון כאן כשאנחנו עושות ערבי סרטים ביחד, וזה לא מפריע לאף אחת, אנחנו דווקא ממש אוהבות אותנו והיא התחבבה אלינו, נהינו כולנו חברות ממש טובות. מצאתי עבודה כמוכרת בחנות forever 21 , אני חייבת להגיד זאת לא עבודת החלומות שלי אבל זה בינתיים לפחות עד שאני אגיע לאוניברסיטה… כשהבנים יחזרו אלה והארי יגורו בבית משלהם, אני מנחשת שגם אביה וזאיין, ועם כמה שאני שונאת לחשוב על זה… גם לואי ואוליב, ככה שאני חושבת שגם אני אצטרך למצוא לי מקום לגור בו והעבודה הזאת תספיק לי כדי להשכיר לעצמי איזה דירה…

בדיוק סיימתי את המשמרת צהוריים שלי בחנות ונסעתי הביתה, בדרך הפעלתי את הרדיו ובכל תחנה שהעברתי היו שירים כל כך דיכאונים… התחנה האחרונה הפתיעה אותי כשהשמיעה את השיר 'little things', שם בכלל התייאשתי וכיביתי את הרדיו… עצרתי בדרך ליד סופר ונכנסתי רק בשביל לקנות כמה דברים שחסרים למקרר… הלכתי לדברים הקפואים והכנסתי לעגלה פיצה בייתית ועוד כמה דברים קפואים כי מן הסתם אנחנו ממש עצלניות מכדי לבשל לעצמנו אוכל אמיתי… קניתי כמה גלידות של בן אנד ג'ריס בכמה טעמים שונים. הרגשתי בהרבה מבטים חזקים שהגיעו מהאנשים שמסביבי, וזה דיי הביך אותי אבל ניסיתי להתעלם כשהלכתי לקופה הפנויה ושילמתי על הדברים שלי. חזרתי למכונית ולמזלי לא עבר הרבה זמן והגעתי לדירה, דיי מוזר לחיות בלונדון ולא בארצות הברית אבל אין מה להתלונן…
סובבתי ביד אחת הפנויה שהייתה לי את הפתח בתוך המנעול וביד השנייה החזקתי את שתי שקיות הקניות. כשפתחתי את הדלת נכנסתי לדירה וסגרתי אותה עם הרגל שמאחורי כשהמפתח מוחזק עם הפה שלי, אבל העיקר שהבנות באות לעזור לי הא…?
הנחתי את השקיות על השיש ורק אז יכולתי להוציא את המפתחות מהשיניים שהחזיקו אותן ותליתי אותן על השידה. "אני בבית!" צעקתי למי שבבית אבל לא ממש ניתנה לי תגובה. נאנחתי כי ידעתי שהן בבית אבל הן פשוט לא אומרות שלום… הכנסתי את כל הדברים למקרר והלכתי לכיוון הסלון, רואה את אלה שוכבת על הספה כשהיא מדברת בפלאפון עם חיוך מאוזן לאוזן. "זה הארי..?" שאלתי והיא הנהנה אבל עדיין התרכזה בשיחה. ישר גילגלתי עיניים וצחקתי לעצמי, הם מדברים -כל- יום.
"תמסרי לו ולבנים ד"ש" אמרתי לה אבל היא פשוט עשתה לי את סימן ה'שקט' עם האצבע שלה צמוד לפה וסימנה לי רגע עם היד ופשוט נאנחתי וויתרתי, -אסור להפריע לאלה בזמן שיחה עם הארי-. זה חוק שהיא הציבה לנו בבית… "איפה אביה?" שאלתי אותה והיא הצביעה למעלה מה שאומר שהיא בטח באחד החדרים בקומה השנייה. מצחיק אותי שהיא לא מדברת כי היא לא רוצה לא לשמוע משהו ממה שהארי מספר לה.

עליתי למעלה במדרגות ונכנסתי לחדר היחיד שהיה סוגר בקומה ושם היא הייתה, גם היא שוכבת על המיטה שלה בתנוחה מוזרה שנראתה לא נוחה בכלל, הראש שלה בקצה של המיטה, מסתכל עלי הפוך כשהרגליים שלה עולות למעלה נשענות על התיקרה והפלאפון שלה היה ביידים שלה באוויר כשהיא סימסה. הלכתי והתיישבתי ליידה על המיטה. "היי" היא אמרה כשהתיישבתי ליידה מתעסקת לעצמי בציפורניים. "היי, עם מי את מדברת?" שאלתי אותה מסתכלת למעלה על התקרה כשנשכבתי אחורה. "זאיין" היא אמרה עם חיוך מסתכלת על המסך ומקלידה. ישר נאנחתי וגילגלתי עיניים. "גם את…" נאנחתי והיא ישר צחקה, אבל בטח מההודעה של זאיין ולא מהתסכול שלי. "איפה היית?" היא שאלה אותי לא מורידה את העיניים מהמסך. "עבודה" אמרתי מבולבלת כי זה היה ברור מאליו, הן יודעות מתי הימי עבודה שלי. "כן אבל אמרת שתחזרי בשמונה, עכשיו עשרה לתשע מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" היא שאלה ושכחתי לגמרי מהקניות. "אה קניתי כמה דברים בסופר…. קניתי גלידה" חייכתי כמו ילדה קטנה אליה מחכה שהיא תסתכל עלי בחזרה, אני יודעת כמה אביה אוהבת את הגלידה של בן אנד ג'ריס וזה תמיד מצחיק אותי. היא ישר חייכה כשהורידה את העיניים מהמסך אלי, "אז היום ערב סרטים??" היא שאלה מאושרת. אנחנו מתות על הערבי סרטים שלנו, אנחנו פשוט שוכבות כל הערב בספוה מול המסך ורואות מלא סרטים כשאנחנו אוכלות בלי סוף ובסופו של דבר נרדמות שם. אנחנו עושות את זה פעם בכמה שבועות בגלל זה זה לא מאבד מהערך שלו. "אני בעד" אמרתי עם חיוך. "מעולה אני אתקשר לאוליב והודיעה לאלה ונבחר סרט בינתיים תכיני לנו אוכל" היא אמרה וישר כמה מהמיטה. "וואו, תודה" אמרתי נאנחתי אבל בעיקר לעצמי כי היא כבר מזמן הייתה למטה. ירדתי למטה וחיממתי את הפיצה הקפואה בתנור כששמעתי את אביה מודיעה לאלה על התוכניות שלנו ומתקשרת לאוליב להזמין אותה. היא מן הסתם ישר קפצה על ההזמנה והגיעה בשיא המהירות אלינו לדירה. לא יכול להיות שלא יהיה לי איזה קמצוץ של שנאה אצלי כלפיה… אחרי הכל היא יוצאת עם הבנאדם שאני כל כך רוצה אבל לעולם לא תקבל, והיא אחת מהסיבות האלה… אבל אני ממש אוהבת אותה כי אני לא יכולה שלא לאהוב אותה כשאני יודעת שלואי מוצא בה חיבה, זה לא הגיוני. וחוץ מזה היא ממש חמודה ונחמדה והסתדרנו ביחד אז למה לשנוא אותה בכוח…? אני פשוט צריכה להמשיך בחיים שלי ו ל ש כ ו ח אותו!!
אעחח למה זה כל כך פאקינג קשה???? לפעמים אני מאחלת לעצמי שהלוואי ולא הייתי פוגשת אותו מתחתחילה. הוא הורס לי את החיים, ואני לא מתביישת לחשוב בזה, אפילו שעברנו דברים כל כך טובים ביחד, דברים שמעולם לא הייתי חושב שארצה להתחרט עליהם אבל אני כן… אפילו שהיו לי איתו רגעים שלא היה לי עם אף אחד אחר. אני מתחרטת על זה, כי זה לא שווה את זה אם הלב שלי מרוסק ושלא מעולם לא נסדק…

כשהפיצה סוף סוף מוכנה הוצאתי אותה והבאתי לכיוון הסלון. אוליב כבר הגיעה ושכבנו כל אחת על ספה משלה בתוך הפלאפון שלה כש-אני- מנסה לחפש סרט טוב. "אוקיי בנות! עכשיו כולן מכבות את הפלאפון ומפסיקות לדבר עם האוהבייםםם שלהן, רק להערב! אתן דפוקות למסכים!" אמרתי להן מיואשת כשהתיישרתי. "היי! אני לא בפלאפון" אוליב אמרה בכינות. "מה קרה לפלאפון שלך?" אביה שאלה לא מורידה עיניים מהמסך כרגיל. "כלום, אני בסך הכל מסכימה עם דניאל ואני חושבת שאנחנו צריכות להניח לפלאפונים ונפסיק לדבר עם הבנים, העולם לא ימות" אוליב אמרה בטון מתנשא וכולנו הסתכלנו עליה לא קונות את זה בכלל. "ועכשיו האמת.." אמרתי לה מגלגלת עיניים והיא צחקה כשהבינה שאנחנו ממש לא קונות את זה. "הוא בתיקון… הפלתי אותו לכיור לפני יומיים" היא צחקה וצחקנו יחד איתה. היא שוברת את הפלאפון שלה בערך כל שבוע. היא ילדה נזק… "רואה, אם היה לאוליב פלאפון גם היא הייתה מתעסקת בו כל הערב" אביה אמרה ממשיכה להתעסק בפלאפון.
"אוקיי לא בנות, דניאל צודקת, הנה אמרתי להארי שיודיע לבנים שאנחנו בערב סרטים ולא נוכל לדבר איתם" היא אמרה סוגרת את הפלאפון שלה ומניחה אותו בצד וככה גם אביה עשתה. "תודה" אמרתי צוחקת כשהן צחקו יחד איתי וסוף סוף בחרנו סרט, עברנו כבר שני סרטים וכל הבית היה חשוך חוץ מהטלווזיה שהשאירה סינוור לעיניים, אבל כבר התרגלנו אליו ואפילו הבנות כבר נירדמו. פתאום שמעתי צליל הודעה והופתעתי לגלות שזה הפלאפון שלי. הווליום של הטלוויזיה היה חלש שנתן לבנות את האפשרות לישון. פתחתי בשקט את הפלאפון שלי כסינוור לי את החיים וגורם לעיניים שלי להתרגל בכמה דקות לאור החזק של המסך. פתחתי את ההודעה והופתעתי לגמרי לגלות שהיא מלואי, הייתה לי כמו התקפת לב קטנה שראיתי את זה כי קודם הכל היה רגוע וכמעט ונירדמתי… זה כמו שאתה הולך לישון והכל רגוע ואז פתאום אתה נזכר שיש לך מבחן שלא התכוננת אליו יום למחרת או משהו..? ככה בערך…

לקח לי כמה שניות להפסיק להיות מופתעת שלואי שלח לי את ההודעה אבל בכל זאת פתחתי אותה וקראתי בשקט, בודקת שאף אחת מהבנות מאחוריי שמה לב לכל העיניין. והן לא, הן כולן ישנו בשקט…
'קצת מתגעגע…' הרגשתי את הלב שלי דופק חזק אל ההופעה. אולי זה בכלל לאוליב?, זתומרת… הפלאפון שלה בתיקון, אלה אמרה להארי שתודיע לבנים שאנחנו בערב סרטים והם תמיד יודעים שאוליב איתנו בערב סרטים… אולי הוא מתכוון שאני אמסור לה את זה…? למסור לה שלואי מתגעגע אליה..?
'אתה מתכוון לאוליב…? אל תדאג אני אמסור לה' ישר הקלדתי בחזרה, מנסה להתרכז בסרט ולשכוח מכל עניין ההודעות. חודשיים וחצי אני בקושי מדברת איתו ופתאום ההודעה הזאת..? זתומרת… זה לא שלא דיברנו בכלל. דיברנו, לפעמים גם דרך נייל, לפעמים מסרתי ד"ש כללי -לכל- הבנים. אבל… לא יודעת מה לחשוב. די, אני צריכה להפסיק לנסות לפענח יותר מדי כל מה שקשור ללואי, זאת רק הודעה… אני לא צריכה לחשוב יותר מדי על כל דבר קטן.
ישר הודעה חדשה הקפיצה לי את הלב, אפילו שזה היה על רטט, המחשבה שזה מלואי גרמה לי להילחץ טיפה. פתחתי שוב את הפלאפון וקראתי בשקט. 'חחח לא… אלייך דניאל, אני מתגעגע אלייך' יכולתי לדמיין אותו עכשיו בראש שלי גם שוכב איפשהו רגל על רגל וצוחק לעצמו על התמימות שלי…
הוא מתגעגע אלי? אלי..? זה עשה לי כיף בלב אני לא אשקר אבל זה היה הרגשה קצת מוזרה, הרגשתי כאילו איכשהו אני בוגדת בחברות שלי עם אוליב… זה לא ממש בסדר, אלא אם אנחנו מדברים בתור ידידים… כן, הכרתי אותו לפנייה היא לא יכולה להגיד לי אם להישאר ידידה עם לואי או שלא. החלטתי שהכל בסדר ואין לי ממה להלחץ כל כך. צחקתי לעצמי כשדמיינתי גם את לואי צוחק והגבתי בחזרה. 'גם אני אלייך לואי…. טיפה, רק טיפה.." הגבתי בצניות ויכולתי לדעת שהוא מבין ואפילו לדמיין אותו בטח צוחק לעצמו. 'אני בטוח… רואות סרטים עד הבוקר הא…? אני זוכר את ההרגל הזה שלכן'
אוקיי.. לא ידעתי שלואי ינסה להמשיך ככה את השיחה, לא חשבתי שזה יהפוך עכשיו לשיחה בכלל…

'כן… למרות שכרגיל הבנות נרדמו לי. אף פעם לא מצליחות להישאר ערות לסרט השלישי…'

'לא נורא, אני כאן לבדר אותך… מה איתך לא עייפה..?' הוא הגיב בחזרה גורם לי לחייך טיפה אל המסך. 'לא ממש, לא ישנה הרבה בלילות'. אני באמת לא אוהבת לישון הרבה בלילה, תמיד ישנה מאוחר וכמה מוקדם… זה דיי הרגל אצלי.
'כן אני יודע, אני זוכר את ההרגלים שלך. אז את נהנת לישון במיטה שלי בזמן שאני בסיבוב ההופעות?' יכולתי לדמיין עכשיו את החיוך החצוף שעל הפנים שלו. דאמטט אני מתגעגעת לפרצוף החצוף הזה שלו!
'האמת שכן, זאת המיטה היחידה שנשארה אז אל תתלהב מעצמך כל כך' הגבתי בחזרה וככה פשוט התכתבנו אחד עם השניה.
'כן כן מה שתגידי… אני יודע שבחרת את החדר שלי ואת בטח גם ישנה עם החולצות שלי בלילה' צחקתי לתוך ההודעה, אפילו דיי חזק אז התחלתי להנמיך את עצמי. 'עלית עלי…' הגבתי בחזרה עוד צוחקת בשקט.
'ידעתי… אז איך בבית, כולם בסדר? איך מתקדם ההריון של אלה?'
'כולם בסדר, הבטן של אלה כבר תוספת את כל הסלון כמעט, והתינוק מתחזק, אבל עדיין יש סיכויים רעים. רק מחכים לכם בנים. איך בסיבוב הופעות בינתיים?' שאלתי מסוקרנת.
'מדהים. נהנים מכל רגע, אבל היה יותר כיף כשהייתן כאן' הוא אמר גורם לי לחייך בשקט למסך. 'שמחה לשמוע. מה השעה אצלכם?' שאלתי אותו, לא בטוחה באיזה ארץ או יבשת הם. 'שלוש בצהריים… סתם נחים בבריכה של המלון' הוא שלח לי תמונה של נייל, הארי ולוקס עם מצופים ומשקפת, עומדים לפני הבריכה, לא יכולתי שלא לצחוק ולשמור לעצמי את התמונה לפלאפון, אני בהחלט הולכת לפרסם אותה… 'אני מתגעגעת אליהם!! אוף תחזרו כבר הביתה…'
'בקרוב… דניאל.. את יודעת כמה שאני מצטער על מה שעשיתי נכון…? אני יודע שאנחנו לא ממש מדברים על זה אבל אני לא עובר יום בלי לחשוב על זה וזה עוד יותר קשה לי כשאת לא כאן איתי ואני לא יכול לדעת אם את בסדר ובטח לא לחיות עם עצמי אם משהו יקרה לך ואני אמשיך לחיות עם המחשבה של מה שעשיתי… אני מצטער והלוואי והייתי יכול להגיד לך את זה פנים מול פנים עכשיו' הרגשתי את הלב שלי דופק מהר יותר כשנזכרתי במה שקרה, אבל אני לפחות שמחה שהוא מצטער על זה … זה יותר מידי מסובך בשבילי ויותר מדי מאוחר כדי שאני אמשיך לחשוב על זה…
'הכל בסדר לואי… נדבר על הכל כשתחזור הביתה. תהנו שם בינתיים ותעזוב כבר את הפלאפון ותיכנס למים או משהו. תוציא את הראש מהמסך תנצל את הרגעים שלך שם' הצעתי לו בכינות, אני באמת רוצה שהוא וכולם שם ינצלו את הכל.
'צודקת… לילה טוב דניאל, לכי לישון קצת את צריכה את זה. אני אשתדל לדבר איתך יותר… התגעגעתי לזה. תמסרי ד"ש לבנות XX' סיימתי עם ההודעה הזאת וממש לא היה לי כוח לכתוב ביי בחזרה או משהו, במיוחד כשאני יודעת שאני לא הולכת למסור לבנות את הד"ש כי אני לא רוצה שהן יידעו שדיברתי איתו. החלטתי לעצום עיניים וללכת לישון בשקט עם חיוך שלא אמור להיות שם על הפנים, אבל הוא בכל זאת היה מרוח לי על כל השפה.