'אותו יום'…

אני ממצמצת בעיני במהירות, מנסה להדחיק כמה שאפשר את הדמעות שמאיימות לעלות. זה היה אולי…
היום הקרוב ל- הכי נורא בחיי.
נשברתי. הפעם פשוט נשברתי.
זה לא ככה בדרך כלל. לרוב אני רק יושבת שם, ספק סותמת ספק צועקת חזרה, אבל אני לא בוכה, לא מולם, לא בקול.
הפעם זה היה קרב אבוד. הפעם לא היה לי אפילו יד עליונה, מישהו לעזר, הייתי שם לבד. רק אני והכרית.
זה נמשך ונמשך, והכל אותו זמן היא רק ניסתה להוכיח אותי על דברים קטנים, דברים שאם היה לה זיכרון טוב כמו שלי היא הייתה זוכרת את *כל הפרטים המדויקים שקרו.
ואני לא הייתי אשמה, לא אשמה מלאה, בכל אופן.
מרגיש כאילו עבר כלכך הרבה זמן, אבל מצד שני זה חרוט בזיכרוני, כל כך צורב…
אני חושבת שבחיים לא בכיתי ככה, גם לא במצבים הכי קשים שלי.
אחרי זה אני לא דיברתי איתה והיא לא איתי, טוב, היא כן, אני פשוט לא עניתי לה, זה כמעט אותו דבר..
יותר מאוחר ישבנו דיברנו, קצת, רק על מה שהיה בטלוויזיה, לא נושא אחר.
אחרי זה אני חזרתי והלכתי לישון. לא ממש נרדמתי, אבל בסוף הצלחתי- משום מה לא היו לי חלומות בכלל, לא שאני זוכרת אחד…
לא משנה עד כמה אנשים ינסו להגיד לי 'מספיק', עד כמה הם ינסו להסביר לי אחרת, הם צריכים להבין שזה לא יעזור.
היא שונאת אותי וזה בדוק. ת'אמת זה הדדי…
אני זוכרת איך כל החרדה שלי עלתה לי פתאום, כמו מין פלאשבק אחד גדול. איך לקחתי את הכרית וכיסיתי בעזרתה את ראשי (כמעט את כולי מרוב גודלה), איך הלחץ בחזה עלה לי שוב..
יש לי חרדת צרחות, כן, וזה לא כזה ברור. זה לא משהו שפשוט אפשר להעלים…
לפעמים פשוט לא בא לי לראות אותה, לפעמים אני פשוט לא רוצה להיות לידה. אבל תמיד יש את הרגע הזה שזה נעלם, ואתה חושב שהכל טוב,
עד שהגלגל מסתובב שוב והכל מתחיל מהתחלה…