סיפורו של כיסא גלגלים

הייתי נער רגיל – ככה הוא תמיד אומר לי.
"נייתן , מה השתנה ? אתה ילד רגיל. " אותה תשובה.
לא אני לא . אני לא יכול לאהוב אותך מספיק.
"היי היי .זה שאתה נכה זה לא אומר כלום על האהבה שלנו.
אני אוהבת אותך ואתה אוהב אותי נכון ?"
אבל לא מספיק.
"אם זה לא מספיק אז אני לא יודעת מה זה מספיק."
ואלרי.. אני בחיים לא יאהב אותך כמו שנער יכול לאהוב נערה.
__________________________________________
זה קרה לפני שנה.
אני ונייתן היינו זוג במשך חצי שנה טובה ,
היינו באותו תיכון.
הוא עדיין לא נהג , הוא הלך ברגל הבייתה.
"ביי יפה שלי." הוא היה לוחש לי לפני שהוא הלך.
"ביי" הייתי לוחשת בחזרה ומוסיפה נשיקה.
הוא הלך לו , ונהג שיכור אחד לא שם לב אליו.
הוא נדרס ושותק בפלג גופו התחתון.
זה היה סיוט מתמשך.
בשבילי ובשבילו.
הוריו היו שבורים, מרוסקים.
הנהג שילם להם פיצויים ,
אבל פיצויים לא יחזירו לו את הרגליים.את החיים שהיו לו.
הוא בחיים לא ירגיש רגיל.
הוא תמיד חושב שהוא לא אוהב אותי מספיק , כמו שאני אוהבת אותו.
הוא החיים שלי , האהבה שלי , אני ייתן לו את רגליי אם נצטרך.
אני מקווה שכך גם אני בשבילו.