פאנפיק HP- Who Am I פרק 9
לא לדאוג! לא שכחתי אתכם ;)
אני מקווה שתהנו מאוד מהפרקים ותפרסמו את הפאנפיק
"נו? איך היה?" שאלה מיה, לאחר שחזרתי מן הארוחה של סלגהורן.
משכתי בכתפיי. "לא משהו."
"לא משהו?!" היא פערה עיניה לרווחה. "את צוחקת עלי! דרך אגב," היא משכה בזרועי בזמן
שהתקדמתי אל עבר מיטתי. "הארי פוטר היה שם?" היא שאלה בהתרגשות.
"לא!" משכתי את ידי בזעם. "אני נשבעת לך, את כבר ממש אובססיבית לגביו!"
מיה נענעה ראשה. "אין סיכוי שהוא לא היה שם!" היא לא שמה לב להמשך דברי. "ראית מה זה? הוא כזה עניו, הוא בטח לא בא כדי לא להשוויץ בפרסום שלו."
"את רומזת שאני שוויצרית?"
"ממש לא. אני רק רומזת שהארי פוטר הוא הבחור המושלם!"
"אם כבר האידיוט המושלם," מלמלתי לעצמי. "בטח לא הופיע כי לא נאה לו לשבת בחברת אנשים כמונו."
מיה המשיכה לכרכר סביבי ולשאול על הארוחה עד שפסקתי ואמרתי לה שאני עייפה ושאספר לה הכל מחר.
היא וויתרה וצנחה אל מיטתה.
אחרי שהייתי בטוחה שכולן ישנות הוצאתי את השרביט מכיסי, בחנתי אותו באורה הקלוש של המנורה.
מה כל כך מיוחד בשרביט הזה? ומה כל כך מיוחד בי שקיבלתי אותו?
*
למחרת אחרי הצהריים ביום ראשון ויתרתי על הארוחה ורצתי אל הספרייה, ידעתי שאם אני מתחילה לחקור על אבא שלי כדאי להתחיל משם.
הספרנית מאדאם פינץ' (או איך שאני קוראת לה: פני-נץ) הייתה מאחורי שולחנה וסידרה את הספרים בערימות ענקיות.
"סליחה? איפה נמצא הארכיון של הווגורטס?"
היא עצרה את מלאכתה והביטה בי בזעם כאילו עצרתי אותה במשהו חשוב ביותר.
"שם." היא הצביעה באצבע צהבהבה אל דלת עץ חומה.
ניגשתי אל הדלת ונכנסתי דרכה אל חדר ענקי. תיקרה מקומרת נגלתה מעלי, מעל רצפת הפרקט היו מדפים גדולים משני הצדדים ששם שכבו ספרים על גבי ספרים וגזרי עיתונים של עיתון הנקרא הנביא היומי
מאיפה אני מתחילה?!
עברתי בין האגפים, הייתי בטוחה שאני אמצא את מבוקשי במדפים פחות ישנים(אבא שלי לא יכול להיות כל כך זקן…) ספרים בעלי כריכה דהויה נגלו לפני, גזרי העיתון הצהבהבים כמעט שהתפרקו.
הגעתי למדף שנשא לוחית כסף קטנה שעליה היה חרוט המספרים: 1660-1878
בינגו! חשבתי בשמחה, כדאי שאתחיל לחפש כאן.
המדף עצמו היה די רעוע, הספרים שבו נדחקו בגסות וגזרי העיתונים היו מונחים באי סדר.
הבטתי בהשתהות על הספרים, כל ספר נשא תווית אחרת. למשל, ספר סגלגל עב כרס שהוצאתי ראשון גילה לי שמדובר על המדריכים בשנת 1871 והישגיהם. זה היה די מסובך לדעת באיזה שנה להתחיל לחפש. לא ידעתי בן כמה היה אבא שלי…
פתחתי את הספר הסגלגל. הדפים היו צהובים והכתב דהוי, כמעט לא היה אפשר להבחין בכתב.
אדוארד ג'ונס קראתי בעיניים מצומצמות את השם הראשון. איך אני אוכל בכלל לקרוא ככה?
ניגשתי אל השולחן הגדול במרכז החדר וישבתי על הכיסא. הוצאתי את שרביטי.
"לומוס." מלמלתי והשרביט הבזיק באור. הכתב נראה מעט יותר ברור אבל עדיין קשה לקריאה.
במשך שעתיים רצופות הקדשתי את עצמי לקריאה בספר, מצאתי שם כמה סמית'ים וכתבתי את שמותם בחתיכת קלף. אפילו לא הגעתי לאמצע הספר ולא היה לי מושג איך אגלה מי אבא שלי.
לפתע, הרגשתי טפיחה על הגב. הסתובבתי במהירות וכיוונתי את השרביט כדאי לראות מי זה.
"תכבי את האור! זה מסנוור!" נשמע קולה המרוגז של מיה.
כיביתי את השרביט.
"איך ידעת שאני פה?"
"טוב, חיפשתי אותך בכל מקום בטירה אז אני הנחתי שאת פה." ואז היא הסתכלה על הספר בידי. "היי, מה את קוראת?"
"שום דבר."ידי כיסתו את הכתוב. לא סיפרתי לה או לאחרות על החקירה הזאת.
הסתכלתי עליה, היא לבשה חולצת טריקו קצרה ומכנסיים קצרות, שיערה היה אסוף לקוקו מתוח.
"בשביל מה המראה הספורטיבי?" הצבעתי על בגדיה.
"אוה," היא משכה בקצוות החולצה. "טוב, בגלל זה חיפשתי אותך! אני רוצה להתקבל לקבוצת הקווידיץ' השנה-"
"מה זה קווידיץ'?" קטעתי אותה.
"זה סיפור ארוך, אני כבר אסביר לך. בכל מקרה, את רוצה ללוות אותי למגרש ולראות אותי?" היא שאלה בהתרגשות.
העפתי מבט בספר הענקי. אני לא רציתי לעזוב עכשיו, אני צריכה להמשיך לחקור.
"בסדר." משכתי בכתפיי, מגיע לי הפסקה לא? "אבל אני לוקחת את הספר איתי."
"לא יתנו לך להוציא אותו."
"תסמכי עלי, אני כבר אצליח." חייכתי בנחישות.
היא גלגלה עיניה. "בסדר. קדימה, בואי!"
יצאתי מהספרייה שהספר הגדול דחוק תחת חולצתי(אני מקווה שלא שמו לב לריבוע שהופיע לפתע) ויצאתי יחד עם מיה, בדרך היא הסבירה לי על הקווידיץ' או מה שזה לא יהיה. הדבר היחיד שהבנתי זה שעפים על מטאטא. העולם הזה פשוט מוזר.
לא יכולתי לחשוב על מישהי שהיא ממש לא מתאימה לקבוצת ספורט כמו מיה. היא רוצה לעלות על מטאטא ולפרוע את השיער? אפילו כשהייתה בחוץ והרוח פרעה את שיערה היא התלוננה בקולי קולות.
כשמיה הסבירה לי על המשחק היא נראתה די מבולבלת וכל הזמן הסבירה לי משהו אחר, אני חושבת שהיא בכלל לא יודעת איך לשחק.
"את בטוחה שאת יודעת איך משחקים?" שאלתי בדאגה.
מיה הנהנה. "ברור שאני יודעת, האחים הגדולים שלי תמיד שיחקו את זה בבית." אבל למרות הנימה הבטוחה שניסתה להקרין היא נשמעה מודאגת.
כך או כך הגענו לבסוף למגרש. קבוצות רבים של תלמידים הסתודדו וחיכו להתחלת המבחן, קבוצת בנות קולניות עמדה לידי ודיברה בהתלהבות. מיה נראתה ממש קורנת.
"את תשבי שם," היא הצביעה אל עבר היציע. "במקום גבוה, כדי שתוכלי לראות אותי יותר טוב."
התחלתי לעלות, כל כמה מדרגות העפתי מבט למטה. כשהגעתי למקומי וישבתי הצצתי שוב למטה. מיה עמדה ליד נער בעל שיער שחור. כשהוא הסתובב ראיתי משקפיים עגולים על פניו, ואפילו מרחוק ראיתי מן צלקת דקיקה על מצחו. זה היה הארי פוטר.
מן גל של תיעוב עבר בי. עכשיו הבנתי מה מיה רצתה לעשות, היא הלכה להבחן רק כדי להרשים אותו שלפי הסיכה שהייתה על חולצתו גיליתי שהוא הקפטן.
אוי לא, מיה הולכת לסכן את עצמה. הטיפשה, חשבתי לעצמי בזמן שקמתי כדי לרדת למטה. אני לא אתן לה-
שריקה חדה קטעה את ריצתי ואת הדיבורים מסביב, מיה עלתה על המטאטא. רציתי לצעוק אל מיה שתרד אבל היא כבר עלתה בבעיטה לשמיים.
נאלצתי להודות שהיא דווקא עפה מצוין יחסית לילדה בת 11. היא החזיקה מן כדור אדום שגודלו כגודל ביצה והתעופפה אל עבר שלושת הטבעות הענקיות שבצידי העולם, מולם עופף מישהו, כנראה שומר. אי אפשר היה לפספס את מבטיה של מיה שכוונו אל הקפטן.
"מיה! תיזהרי!" צעקתי.
בום!
היא נתקעה באחד העמודים, היא החלה לצנוח במהירות מפחידה למטה. לקחתי את הספר איתי ורצתי למטה במהירות. הבזק אור כחלחל נראה ומיה צנחה באיטיות אל ידיו החסונות של פוטר.
"מיה!" התקדמתי לעברם במהירות והתחלתי להתנשם. היא נראתה די בסדר, אבל, איך להגיד את זה? באופן מוזר היא גם נראתה שמחה.
"אני חושב שהיא בסדר." הוא זקף גבותיו והביט בה בדאגה. "אני אקח אותה למרפאה, ליתר ביטחון."
"לא," אמרתי בנוקשות והבטתי בו בכעס. " אני אקח אותה."
"אל תדברי שטויות, היא תהיה יותר מדי כבדה בשבילך. אני אלך-"
"היא לא תהיה יותר מדי כבדה," קטעתי אותו בגסות. "חוץ מזה, לא אתה צריך להיות כל הזמן הגיבור. אוקי?"
הוא נראה מעט כועס. ללא מילים הוא מסר לי אותה. אני מודה שהיא באמת הייתה קצת כבדה, העמסתי אותה לגבי ופתחתי בהליכה איטית אל המרפאה.
*
"את מה???” כמעט צעקתי.
"שרלוט, שקט-" מיה ניסתה להשתיק אותי אבל קטעתי אותה.
"אני ממש לא מאמינה עלייך!"
זו הייתה שעת ערב, מיה ישבה זקופה במיטה במרפאה, ידה הייתה עטופה בתחבושת לבנה. עמדתי מולה כשידיי שלובות בכעס.
"את אומרת לי שזה היה מכוון?" העיניים שלי כמעט יצאו מחוריהן.
"כן," מיה חייכה בזחיחות. "את מבינה? חשבתי שאם הוא יראה אותי נפצעת הוא יהיה חייב לעזור לי." עיניה בהקו בהתרגשות. "זה היה נפלא… היה שווה לשבור את היד בשביל זה…"
"זה היה רעיון מטומטם, מיה. תסכימי איתי או לא אבל את באמת נהיית אובססיבית לגבי הארי פוטר."
"גם אם אני כן, מה זה אכפת לך בכלל? וחוץ מזה, הרעיון עבד!"
נענעתי ראשי לשלילה. "נכון שהוא עבד אבל הוא היה מטומטם לגמרי. את היית יכולה להרג מיה! את היית מוכנה להרוג את עצמך רק כדי שהאידיוט הזה יוכל לגעת בך?!"
היא לא ענתה, עיניה רשפו בכעס והיא נשכבה על המיטה.
שפשפתי בעורפי בלי משים. רציתי להגיד למיה שאני לא כועסת עליה ושאני רק דואגת לה, אבל לפני שאפילו יכולתי להוציא הגה מפי הרמתי יד אל צווארי בבהלה.
"השרשרת שלי! איפה היא?!"
*
הוא היה מסופק מהמבחנים ומהקבוצה שהצליח להקים, השמש חיממה אותו ורוממה את מצב רוחו. הוא הניף את המטאטא על גבו והתכונן ללכת אל חבריו.
לפתע, נצנוץ כסוף משך את תשומת לבו, הוא רכן אל עבר הנצנוץ המוזר והרים שרשרת לב קטנה, מילים חרוטות קטנות משכו את תשומת ליבו והוא מצמץ בעיניו כדי לקרוא אותן.
My Love
הבזק זיכרון עלה במוחו, ילדה בעלת שיער חום שטני ונחושה שהביטה בו בזעף.
" לא אתה צריך להיות כל הזמן הגיבור!" מילותיה הדהדו במוחו.
היי! אתה בא?" נשמעה קריאה מדלתות הכניסה.
"כן."
הארי תחב את השרשרת לכיסו והתקדם אל עבר דלתות הכניסה.
תגובות (3)
המשך, עכשיו!!!!
יא מושלם אני מתה על הסיפור הזהההההההההה
זה ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש טוב!!!!!!