כיתה פרטנית

זאת הייתה כמו נפילה מצוק,כמו אלף סכינים שדוקרים אותך…ההרגשה שהפסדת שלא תוכל להחזיר את הזמן אחורה,פסדת הפעם…הרגשה כזאת עוד לא הייתה,ההרגשה של ההפסד שלא ניצחת.זאת הרגשה לא קלה.להגיע מקום אחרון להיות מתחת לאפס ולא מעל.להרגיש את זה היה קשה,דמעות החלו לעלות על עיניי אני אצטרך…אצטרך,כנראה להיות בכיתה הזאת,הכיתה שכולם מספרים עליה ש…רק הילדים המוגבלים מגיעים אליה."אבל למה"?הסתכלתי עוד פעם על המכתב:"הבת שלכם תלמד בכיתה פרטנית"…"אבל למה"?שוב אמרתי התחלתי עוד פעם לבכות,זה קשה להיות בכיתה הזאת אני מרגישה שאני יכולה ליותר…נשמע צלצול טלפון מהסלון,אימא שלי ניגשה אליו הרימה את השפורפרת וענתה:"הלו"?…אחרי שעות של דיבורים הבנתי אם מי היא מדברת,עם המחנכת של שנה שעברה…"אני יודעת היא לא למדה והיא הייתה חייבת להקשיב בשיעורים,וזה ממש לא בסדר את צודקת.מעכשיו היא לומדת"!שהיא תדבר המורה הזאת…היא לא התייחסה אליי לא הזיז לה שלא הקשבתי,למרות שקשה לי להתרכז.אבל לא היה אכפת לה בכלל היא הייתה רעה אליי,ועכשיו מה היא מתקשרת לאימא שלי?החוצפנית הזאת…אף פעם לא אהבתי אותה היא הייתה קשה איתי עם כל שאר התלמידים היא הייתה נחמדה אבל איתי,היא לא הייתה משהו.אני לא רוצה ללכת לבית הספר אני רוצה לעבור בית ספר,אני לא סתומה אז למה שמים אותי בכיתה של הפיגור השכלי?זה מעצבן!אני עד כדי כך סתומה?