לרקוד – פרק 42 (1D)

אביה/זאין

הדירה הייתה שקטה מתמיד , זאין לא פה , אור לא הייתה פה כבר מספר ימים מייסרים , רק אני , עצמי , אנוכי , לגמרי לבדי .
היא לא השיבה אז באותו הערב להודעה ששלחתי לה , לזה שאנחנו חייבות לדבר, חייבות זה מלשון המעטה לכך .
אני חייבת לעשות את זה , אם לא עכשיו, אז מתי?
זה בסך הכול נסיעה קצרה עד הבניין הישן בו גר נייל , לתקתק על הדלת הבהירה של דירתו ולהתעקש לדבר עם אור , לא משנה מה או מי יפתחו בשבילי את הדלת .
אבל מה זאת התחושה המוזרה הזאת שלא נותנת לי להזיז את איבריי ולקום , ללכת אל אור שבטח זקוקה לתמיכתי בזה הרגע מאי פעם .
״זה פאקינג לקום״ אמרתי לעצמי בקול קולי מהדהד בין קירות הסלון הצבועים בשמנת בהירה , זה העלה לראשי מחשבות וזיכרונות ישנים וטובים .
רק שעברנו לגור בדירה הקטנה הזאת לפני כמה שנים בודדות ביחד , שהדירה הייתה ריקה מריהיטים כולשהם צבענו את הקירות בשמנת בהירה שאור בחרה בחנות הצבעים פה בהמשך הרחוב .
את מלחמת הצבע המלכלכת שעשינו שלאחר מכן ניראנו כמו כתם צבע מהלך, זה גרם לחיוך קטן לעלות על פניי .
ושוב המציאות הכיתה בי בשנייה קצרה והרחיקה את כול המחשבות והזיכרונות מאותו היום מראשי , המציאות מזכירה לי שאור עכשיו בהריון .
מי חשב שזה יקרה , מי לעזאזל ידע שמשהו כזה היה אמור לקרות ?
שאני יפגוש את זאין .
שאור תפגוש את נייל .
שנייל יכניס את אור להריון .
מי חשב שכול הדברים המשוגעים האלה יקרו, אם היו שואלים אותי לפני מספר חודשים ומספרים לי מה היה אמור לקרות לבטח הייתי צוחקת להם בפרצוף.
אני ? להתאהב ? נשמע הזוי לגמרי , אבל זה נכון .
בעזרת זאין יצאתי מהתקופה המגעילה הקשה והאפלה שעברה עלי , כול המחשבות הקשות נעלמו והוא הצליח איכשהו בדרך מעוותת לרפא אותי , למלא את החסר הפעור בתוכי .
אבל עדיין לא הצלחתי להבין את התחושה הזאת שמכרסמת בי , ההרגשה הזאת שמונעת ממני לקום מהספה הנוחה עליה אני יושבת טבועה במחשבות וללכת לדבר עם אור .
״לעזאזל עם זה, לעזאזל עם הכול״ אני אומרת בקול רם המהדהד בסלון הקטן שבדירה הקטנה והמשותפת שלי עם אור. שעכשיו לא נמצאת פה ואני לגמרי לבדי .
נאנחתי עמוק יותר לתוך משענת ספת העור השחורה , מתפללת לאלוהים שיושב למעלה שהמשענת רק תבלע אותי חיה .
המחשבות לא יוצאות או עוזבות את ראשי וזה משגע אותי לגמרי .
אני חייבת לגמור עם זה , אני חייבת לדבר איתה . ועכשיו.
ההחלטה זאת נחקקה בראשי , קמתי מהר על רגליי חוטפת את מפתחות השברולט מאליבו-2008 אדום כהה שלי, ואת הג׳קט הורוד הפרוותי שעל מתלה המעילים בכניסה ומיהרתי לצאת מהבית שאני נועלת אחרי את הדלת מעץ כהה .
יוצאת אל הדרך הקצרה , אל עבר הדירה של נייל כדי לדבר על כול העניין המסובך הזה עם אור . ולגמור אותו אחת ולתמיד .

*

שעה ארוכה שלא שמעתי מאביה שום דבר , זה די התחיל להלחיץ אותי כי התרגלתי לכך שאנחנו מדברים בכול שניה ודקה של היום הארוך , זה חירפן אותי להיות באי ידיעה מה היא עושה , על מה היא חושבת , מה קורה איתה , ועוד עם כול הדרמה הגדולה של אור ונייל המוסיף עוד צרות ומחשבות לראש שלה לבטח חירפנו אותה .
נאנחתי לתוך הכרית שלי שעל המיטה הזוגית הגדולה והרכה שבחדרי עליה שכבתי , שלפתי את הפלאפון שלי מכיס מכנס הטרנינג הלבן צח שלבשתי לגופי.
חייגתי את המספר המוכר של אביה , שמה ותמונה שלה קפצו למסך , ׳מחייג׳.
כעבור כמה ציפצופים בודדים השיחה נותקה בכוונה .
זה רק שיגע אותי יותר זה שהיא ניתקה וסיננה אותי , הילדה הולכת ומשתגעת עם כול מה שקורה מסביב , במיוחד עם כול דרמת הריקוד , החזרות והאימונים הקשים והמתפרכים , אור החברה הכי טובה שלה שנכנסה להריון בלתי צפוי מהחבר הכי טוב שלי.
חייגתי אליה שוב , בתקווה מועטת שאולי הפעם היא כן תענה לשיחה , אבל שוב לאחר כמה צלצולים זה ישר העביר אותי לתא הקולי .
׳הגעתם לתא הקולי של ……׳ וניתקתי את השיחה שלא הועילה לי בדבר , רק העלתה את העצבים שלי וגאתה אותם אל מעל פניי השטח .
קמתי מהר מהמיטה הזוגית והחמה , לובש עלי את הקפוצ׳ון התואם למכנס הטרנינג הלבן שלגופי , נועל את נעלי הספורט שלי במהירות ולוקח את צרור המפתחות הכסוף בו תפוס המפתח והשלט האוטומטי של הרכב האדום והראוותני שלי .
יצאתי מהר מחדרי חוצה את הדירה הקטנה והריקה , אימי עדיין בעבודה עד הלילה , יצאתי מהר מבעדה של דלת העץ הכהה ונועל אותה אחריי , יורד במדרגות במהירות ויוצא מן הבניין הקודר.
עולה על רכב הספורט האדום השייך לי ולוחץ על דוושת הגז , נוסע אל עבר הדירה הקטנה והמשותפת של אור ואביה , בתקווה רבה שאביה עדיין נמצאת שם ולא הלכה לאף מקום .