היא עזבה.

הפרחים בסלון כבר נבלו,
אבק הצטבר על המדפים,
שאריות אוכל ומשקאות חריפים,
מאז שהיא עזבה…

ואין שיער ללטף,
ואין נמשים קטנטנים על האף,
וריחה על ידו לא נשאף,
כי היא עזבה…

והלב שבור, מתרוקן,
הוא הולך כמו שיכור לדלת ביתה,
כשהיא מניחה את ראשה על כריתה,
היא עזבה…

והזמן לא ממהר לעבור,
ובחוץ רוח כפור,
הרחוב נצבע בצבע אפור,
והוא האדיוט על דלת ביתה,
עדיין מאמין בשיבתה.