אני לא יכולה להאמין שאלו החיים שלי._.

תחילת שנה, חטיבה, גדול בהרבה מהיסודי.
הכרתי חברים חדשים, איבדתי כמה ישנים.
צחקתי, בכיתי, שמחתי, צעקתי, התייאשתי.
גיליתי דברים חדשים על החיים.
טיילתי הרבה.
גיליתי מה זה להתאהב באמת.
גיליתי גם מה זה לב שבור.
הצטיינתי בדברים,
ונכשלתי בחלק.
כל זה בשנה.
אבל השנה הזאת לא הייתה שווה..
בלעדיך.
כל זה לא היה שווה בלעדיך.
גרמת לחיי להיות מושלמים.
לימדתי אותי דברים על עצמי.
לימדת אותי דברים עליך.
גרמת לי לבכות, לשמוח, לצחוק, להתעצבן.
גרמת לי לריב עם אחרים עליך.
הכרת לי חברים חדשים, ואנשים חדשים.
הסברת לי מה אתה חושב.
דיברת איתי כל יום.
היית לצידי 24/7.
גיליתי לך סודות, ואתה גילית לי.
רבנו, השלמנו, רבנו והשלמנו.
הצהרנו את אהבתנו בציבור עד שאנשים התעצבנו.
טיילנו והלכנו למסיבות.

עכשיו ? כל זה נעלם.
אתה כבר לא פה.
עזבת אותי, לבד,
אחרי שגרמת לי להאמין שתמיד תהיה פה.
הבטחת לי שלא תעזוב.
עזבת.
בזכותך למדתי מה זה שברון לב.
היית הכל בשבילי, ואני בשבילך,
ועכשיו אני כלום בשבילך,
ואתה הכל בשבילי.
אבל יום אחד אתה הולך להגיד:
״בן אדם, הילדה הזאת באמת אהבה אותי!״
אבל אולי היום הזה, יהיה היום שהמשכתי הלאה…
תודה על הכל.