לא כל הנוצץ זהב – פרק 69

בחיי, לא ידעתי שלאלים עד כדי כך משעמם בשביל לדאוג שגם אחרי שעברנו קיקלופים עם שיגעון גדלות, בחור שמאוהב באריק ואת החטיפה של אוט, עכשיו גם אריק נמצא בסכנה על ידי יצורים עם מספר שלילי של תאי מוח. בדיוק מה שרציתי.
האורקים דמו להכלאה מסוימת בין קוף לבן אדם. הם היו גבוהים, אולי אפילו יותר מבן אדם ממוצע. הם לבשו מעין שריון מתכתי בצבע ארד כהה שנחגר כמו חגורה, אך מעל היה עור חשוף בצבע חלוד אפילו יותר מהשריון, כאילו שגם הם, כמו השריון שלהם, החלידו במשך כמה שנים במחסן עד שמשהו החליט לשלוח אותם לתקוף אותנו.
מלבד חגורת המגן (שבחיי, אין לי מושג על מה השריון הזה אמור להגן שם.), הם גם לבשו רצועת מתכת ארוכה על היד שלהם שממנה הזדקרו דוקרנים ארוכים עם להב חד להחריד שנצצה ברשעות בכסף לאור שמש הצהריים של פנסילבניה.
האורק הראשי כנראה גמר לדבר עם הבחור הבלתי נראה כי הוא הסתכל עלינו ונהם.
הנהמה של האורק ממש לא הייתה דומה לנהמה של אוט למשל. היא נשמעה כמו גיטרה בס שהגבירו פי אלף, אבל לא סתם גיטרה בס. גיטרה בס שעישנה לפחות שבע חבילות של סיגריות, ככה שהיא גם צרודה עם קול נמוך אפילו יותר.
ברגע שנשמעה הנהמה, האורקים האחרים התחילו להסתער עלינו, והיו שם שבעה.
"אנחנו חייבים תוכנית," אמרתי ללילי.
"הו, באמת! הפתעת אותי!" היא ענתה.
לרגע אחד רציתי שהאורקים יהרגו את לילי. היא באמת עלתה לי על העצבים עם כל הניסיונות שלה לעשות דווקא, אבל מצד שני, היינו צריכים את לילי למסע. אי אפשר לדעת מתי מוצצת תה עם יכולת עיצבון של מיליארד כוחות סוס יכולה להיות שימושית.
היא שלפה את החרב שלה, וזה היה הסימן שלי לשלוף את החרב שלי גם.
האורק הראשון איים עם גרזן לעברי, אז עשיתי את הדבר היחידי שיכולתי לחשוב עליו: לחתוך את מוט הגרזן.
הוא שלח מתקפה ראשונה של גרזן, ואני התחמקתי והצלפתי בחרב שלי במוט שנחצה וקרס אל עבר הרצפה כך שהגרזן נפל על רגל של אורק אחר.
האורק שנפגע ילל תוך כדי שאבקת מפלצות צהובה התחילה להתאייד ממנו.
זאת הייתה שעת הכושר שלי, והחלטתי לנצל אותה עד תום. הדעת של שני האורקים הייתה מוסחת אל עבר הרגל של האורק השני, אז פשוט העברתי את החרב שלי דרך שניהם במכה אחת. אז אולי לפעמים עדיפים שני אורקים ביד מאשר אחד בעץ.
שניהם התפוגגו לאבקה, מה שגרם לי להרגיש גאווה, אבל אז אורקים אחרים הגיעו, והחלטתי שהייתי מעדיף אותם בעץ.
האורק השלישי שהגיע היה כנראה חכם יותר, כי הוא השאיר את הגרזן שלו רחוקה ממני.
בשלב הזה הערכתי יותר את הכוחות שלהם אחרי שראיתי את הגרזן: מוט עץ שאליו מחובר להב כפול עצום – בערך בגודל של שלט חוצות.
הגעתי למסקנה שאני חייב לנצל את היתרון שהיה לי, והוא לא היה ממש טוב, אבל גם העובדה שהוא נאבק במסה כבדה זה סוג של יתרון.
"היי, טיפש!" קראתי.
כל האורקים הפנו את המבט שלהם אלי.
גיחכתי מרוב המחסור באינטליגנציה שלהם, אבל זה לא ממש עזר. הם עדיין היו הרבה.
שלושה אורקים הסתערו עלי, מה שהשאיר את לילי עם אחד יחיד שכנראה לא רצה ללכת אלי מסיבה כלשהי. נעלבתי.
האורק הגדול מבין השלושה היה זה שתקף ראשון, אז עברתי לו בין הרגליים תוך כדי הסתערות, כך שהייתי ליד הרצפה איפה שהאורקים עלולים לדרוך עלי או אפילו להפיל עלי את הנשק שלהם.
סובבתי את החרב שלי בקשת כך שזה פגע ברגליים של שלושת האורקים במכה. הם כולם נפלו במכה אחת והשתטחו על הרצפה. אני קמתי מהר.
"טיפשים!" קרא קול מהצד.
בהיתי לעבר מקור הקול בגלל הפרעת הקשב שלי, מה שכנראה היה רעיון רק, כי אחד האורקים הצליח לפגוע בי עם הזרוע שלו ולהפיל אותי על הפנים שלי. הרגשתי נוזל חמים בפנים שלי, והבנתי שזה ככל הנראה דם.
לילי הצליחה בשעה טובה לחסל אורק כך שנשארו לנו שלושה אורקים טיפשים על הרצפה, שכנראה עדיין לא רצו למות, וקול משונה של איש בלתי נראה בקרבה.
ניסיתי להתגבר על הדחף לבהות באיש הבלתי נראה, ופשוט להיפטר מהאורקים.
לילי תקעה את החרב שלה בגב של אחד האורקים והוא התפוגג.
הגרזן שלו נפל על הרצפה בקול "טינגגגג" חזק, והדהד עד שלבסוף נעצר.
אני עשיתי כמוה, וכך יצא שנשאר אורק אחרון על הרצפה.
"אני," אמרתי.
"לא, אני," אמרה לילי.
"שנינו?" הצעתי.
"בטח," אמרה לילי.
שנינו תקענו ביחד את החרבות שלנו בגב של האחרון.
המנהיג של האורקים – האורק הגדול והמכוער ביותר שאג בכעס.
"אהה… לילי…" מלמלתי.
"כן?" היא שאלה.
"יש עוד אורק אחר," אמרתי.
"שמתי לב."
"את יודעת מה זה אומר?"
"כן…"
שנינו שלפנו את החרבות שלנו מתוך העיסה הצהובה הדוחה של המפלצות, והתכוננו להרוג גם את האורק האחרון.
"אני חייב להודות, זה לא ממש מה שתכננתי לעשות בחופשת הקיץ שלי," אמרתי.
"אני כל כך שמחה," היא אמרה.
"עכשיו!" קראתי.
שנינו הסתערנו יחד על האורק האחרון.
"תסוג," קרא הבחור הבלתי נראה.
האורק היה נראה מבולבל, והביט לעבר מקור הקול.
"לילי!" קראתי מהר.
שנינו הבנו שזאת ההזדמנות היחידה שלנו, ותקפנו במהירות.
לילי דקרה אותו בבטן, ואני הורדתי את אריק מהגב שלו.
האורק נפל קדימה כמו אידיוט, ורק דאג לשיפוד יותר טוב בבטן שלו, ואז הוא פשוט התפורר.
שלפתי מהר את החרב שלי וחיפשתי את האיש הבלתי נראה.
פחדתי שבכל רגע הוא יתקוף אותנו, אבל אז שמעתי רעשי ריצה, ובדרך ראיתי הבזק של דמות אדם רץ, שהחזיק ביד שלו משהו מוזר. האדם פשוט הופיע משום מקום, מה שגרם לי לחשוד שמדובר בבחור הבלתי נראה שלנו.
לילי רכנה מעל אריק.
"נראה שהוא מחוסר הכרה," ציינתי.
"הו, בחיי, שרלוק, איך עלית על זה?" היא שאלה בקרירות ובציניות.
גלגלתי עיניים.
"נחמד, עכשיו צריכים רק לדאוג שאריק בסדר ולעוף מכאן," אמרתי. "אה, ואולי כדאי גם שתעבדי על הציניות שלך."
"פשוט שתוק, מארק," אמרה לי לילי.