קשתו של חצי האלף-פרק 20-גלות ותקווה

~טליה~

הגלות לא הייתה נוראית כל כך בשבילי. הגמדים העניקו לי ולתאודרד ארמון גדול עם משרתים רבים. האלפים האפלים העניקו לנו אוצר גדול. ושני הגזעים הללו התנדבו ללמד אותנו את אומנותיהם המפורסמות, הגמדים הציעו ללמד אותנו לחשל נשק והאלפים האפלים הציעו ללמד אותנו קסמים. החלטנו לסרב להצעות אלו בינתיים אבל בהחלט הערכתי אותן. גרולמף גם הוא לא סבל מגלותנו. מאחר והומלך למלך הגמדים תאודרד שחרר אותו משבועתו לו, אבל זה ביקר אותנו ללא הרף. אבל תאודרד סבל בגלות. כאבו דברי ענק העבר והוא החל לראות בעצם קיומו דבר רע שכן נוצר מרצח. כאב לו גם שכל היקום נשלט על ידי זה שמזיק לו יותר מכל: אודין. אבל יותר מכל כאב לו שהוא לא היה יכול לראות את אביו. אודין אסר על טיר לבקר אותנו. סבלו גרם לי צער רב ולכן כחודש לאחר תחילת הגלות הלכתי לדון בכך עם גרולמף.
"הוא עדיין סובל מגלותו?"
"כן. כל מה שהוא עושה בימים אלו זה להתאבל ולהתאמן."
"להתאמן?"
"הוא רואה את חוסר הצדק בעצם קיומו, אך מאחר וענק העבר רוצה שהוא יחיה זמן רב ככל האפשר הוא מקפיד להתחזק. בקרוב יכולותיו בלחימה יעלו על שלי. הוא הפסיק לפספס את מטרתו כשיורה בחץ וקשת. הוא נלחם בעזרת החנית טוב כמעט כמו לוקי. והוא רוקח תערובות חזקות יותר ויותר. אבל עם כל כוחו הוא איבד את התקווה."
"אם כך יש רק דבר אחד שאפשר לעשות למענו. התקווה היא לעתיד ולכן עלינו לשאול את אלות הגורל."
"ואיך נגיע אליהן? האלים לא יתנו לנו להשתמש בביפרוסט."
"הקוסמים של האלפים האפלים יוכלו להעביר אתכם לשם."
וכך יצאנו, תאודרד ואני, למלך האלפים האפלים. הוא, מפתיע ככל שזה יישמע שמח לעזור. הוא וקוסמיו העבירו אותנו לנורנהיים. הנורנות חיכו לנו ואנו ביקשנו מהן נבואה על סיום הגלות.
הנורנות הביטו בנו במבטן רואה הכל ואמרו:
"בחלוף עשור לגלות הגיבורים
תבוטל היא על ידי האלים.
שכן האלים יזדקקו נואשות
לגיבורים שגרמו לצרות
תחילת נקמתו של אויב ישן
על המעשה בו הגיבור הואשם
תכפה על האלים
לזכות את הגיבורים ברבים
ישלחו האלים את הגיבורים
לארצם של האלפים הבהירים.
שם תצטרף בת האמת לצוותם
והיא תמנע את מותם
יחדיו ילחמו באויבי האלים החדשים
וילכדו בידי המתים.
כשיביסו האויב יזכו למחילה על פשע שלא בוצע
וכשיובסו הם להם בחירה תוצע
אם להכנע ליאוש ולהשתמש בכוחות אפלים
או אם להמשיך ולדבוק באור האלים"