התנפץ הבלון.

הבטת לי בעיניים, רמזת לי הכול, ניסית שאעקוב אחרייך כל הזמן הזה.
הזמנת אותי למקומות, התקשרת לדבר על דברים שעברו עלייך.
אמרת לי שאני קרן האור היחידה שהפיצה בך תקווה.
כל הזמן כשדיברתי עלייך עם חברותיי הטובות, הם הביטו אחת בשנייה וסימנו דבר אחד.
אני מאוהבת.
רמזת לי כל כך הרבה דברים, שחשבתי שזה הזמן המתאים.
חשבתי שבטח אתה רוצה אותי מהיום שהכרנו, חשבתי שאתה מעריץ אותי.
זה החמיא לי. והצלחת לעבוד עליי. הצלחת ללכוד אותי ברשת.
עינייך הירוקות היו נראות כל כך אמתיות ונכונות. הייתה לך כל הכנות שבעולם. כל דבר שצץ סיפרת רק לי.
היינו מכונים כ"החברים הכי טובים," אבל לפעמיים הרגשתי אחרת. הרגשתי שאתה מנסה להעלות את דרגת החברות שלנו. ליותר מסתם "חברות" של בן ובת. לא רמזתי את זה אפילו פעם אחת.
גם לא בפניי. שיקרתי כל פעם שרמזת משהו, כששאלת משהו שקשור לזה ישר הכחשתי.
ידעתי שהקשר הזה ייגמר כשנגיע לרגע המיוחד.
ידעתי שנריב ואז נהפוך לזרים.
לא רציתי שזה ייקרה. ניסיתי לגרום לך לשכוח מזה, אבל זה לא הצליח. כל פעם שחיבקת אותי הרגשתי שאתה מחבק אותי יותר מדי. המבטים המותחים שלך גרמו לי להיות נבוכה.
תמיד השפלתי את מבטי לאחר דקה של דממה. לא הייתי מסוגלת להביט לך בעיניים.
היה ניראה שאני האחת והיחידה בחייך. לכן ניסיתי לשנות את זה. ניסיתי לשדך אותך לבחורות אחרות.
והיה ניראה בפנייך שאתה פגוע. חשבת שאני מנסה לגרש אותך ממני. מה שלא היה נכון.
אז התחלת להתרחק. ניסיתי להגיד לך שזה רק לטובתך, שאני רוצה שתהייה לך חברה, אבל אטמת את אוזנייך.
דיברתי שוב עם החברות שלי. לא הייתי מוכנה לאבדך. הן אמרו לי שהגיע הרגע המיוחד ואי אפשר לחכות יותר.
אז רציתי שזה יהיה יצירתי. שתמיד אזכור את הרגע הזה. רציתי שתיקח חלק מלבי.
קניתי בחנות בשקל בלון הליום. בלון בצורת לב שמצויר עליו דובי. זוכר? הדובי, החיה שהכי אהבת.
הזמנתי אותך לשדה פתוח, עם פרחים בכל עבר. הבלון היה בידי וחיכיתי בקוצר רוח.
הגעת. התלבשת כרגיל, סנדלים קרועים מעור, חולצה פשוטה בצבע כחול וענדת את השרשרת האהובה שלך. שרשרת מזהב, שקיבלת בלידתך עם השם שלך עלייה.
שמת ג'ינס ארוך וקרוע קצת, הג'ינס היחיד שלך.
שיערך היה פרוע קצת, כרגיל.
אני לבשתי את השמלה הפרחונית שלי בצבע כחול. התאפרתי קצת, אבל לא יותר מדי. כרגיל, החלקתי את שערי השחור. אף פעם לא אהבתי תלתלים.
כשראית את הבלון, בצורת הלב עם הדובי המצויר עליו ואת חיוכי המביך, חיוך בעצם ירד.
גם אני הורדתי את חיוכי באותו הרגע. הבנתי שזה מבשר רעות.
"אתה לא שמח? סוף-סוף אחרי כל הרמזים שלך אני אוהבת.." התחלתי לומר, אך הוא השתיק אותי.
"לא. חיכיתי יותר מדי. אני אוהב מישהי אחרת, זה כבר מאוחר מדי." הוא אמר והתרחק ממני.
"אבל.. אני באמת אוהבת אותך.. תמיד אהבתי אותך.. אבל לא רציתי לאבד את הקשר.." דמעות נצצו בעיניי.
"מצטער, איחרת." הוא אמר ועזב את השטח.
הדמעות כבר ירדו. כול האיפור שלי היה כבר ניראה איום. ירדה לי מסקרה מהעיניים, הרגשתי שאני בסרט איום. הרמתי את עיניי לבלון שהיה כבר רוצה לעלות למעלה. אך רק אני עצרתי אותו.
קטפתי קוץ מהשדה הפרחוני וקירבתי את הקוץ לבלון.
הרגשתי שזה כבר לא יקרה, שכבר איחרתי את המועד. השמיים בשבילי נעשו אפורים. אך היה ניראה שהם צוחקים על הטעות שלי. גשם טפטף על ראשי.
הרגשתי כועסת ועצובה. אבל זאת הייתה אשמתי ולא אשמתו. אז כך שזה כבר לא משנה. אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית.
וזהו, ניפצתי את הבלון. ניפצתי את הלב שלי.
כבר לאהבה הזאת אין הזדמנות.